לא פעם אני תוהה לעצמי מהי מנהיגות ולאן מועדות פניה של המנהיגות הערבית הפוליטית העכשווית במדינת ישראל. הרבה תהיות, סימני שאלה והרהורי נפש מלווים אותי כשאני דן עם עצמי בנושא.
אני מישיר מבט אל התנהלותם של חלק מחברי הכנסת מהרשימה המשותפת ומצפה לראות סוג של התנהלות חיובית, פרגמאטית וכזו שמחוברת לציבור. אני מצפה מהם להתנהל עם מידה רבה של אחריות, התחשבות ואכפתיות לחברה הישראלית והערבית בפרט. אני מצפה מהם לשאת באחריות על דבריהם ומעשיהם בשעה המורכבת בה אנו נמצאים. זו היא חובתו המוסרית של מנהיג. להוביל עם מידה רבה של מוסריות ומודעות להשפעה של דבריו על הציבור אותו הוא מנחה ומתיימר לייצג.
במקרה שלנו, ניתן לראות איך המנהיגות הערבית הקיימת בכנסת ומחוצה לה, מבינה היטב כיצד ליצור עניין למוצא פיה בתקשורת הישראלית. וברור לצערי שבמקום לגשר, הם מקדמים השתלחות, התרת רסנים וקידום פרובוקציות. אין דבר שמצער אותי יותר מלראות את זה. במקום להוריד את רף האלימות וליצור הזדמנות יש מאין, הם משקיעים את זמנם בבידול האוכלוסייה הערבית, שצעיריה לא פעם נגררים במודע ושלא במודע אחרי הצהרות ריקות מתוכן.
הייתה בי תקווה שהמנהיגות הערבית תפעל מתוך אזרחות פעילה ואכפתית, מנהיגות שתדע לומר ללא כחל וסרק: אנחנו אזרחים שווים לכל דין. אין לנו לא ארץ אחרת. ואין לנו מדינה אחרת. ציפיתי שהמנהיגות הערבית תדבר לאנשיה בגובה העיניים ולא בקלישאות וסיסמאות ריקות. ציפיתי שהמנהיגות הערבית לא תחפש רק כותרות מתלהמות, אלא תעסוק יום וליל בעשייה אמיתית שתפתור בעיות אקוטיות בחברה הערבית. אך, שוב ושוב התבדיתי בצפיותיי.
בראש סדר העדיפויות של המנהיגות הערבית צריך לעמוד האינטרס של בוחריה שנתנו להם את אמונם כדי לייצגם בכנסת ישראל. היא צריכה לעסוק בסוגיות שיניבו פירות עבור האוכלוסייה הערבית. אבל, רוב הסוגיות הבוערות על הפרק נזנחות בצורה מושכלת ושיטתית, כדי לעשות עוד קצת הון פוליטי על הבעיה הפלסטינית.
צריך להיות כן ולומר שהראשונים להפלות את המגזר הערבי בישראל הם לאו דווקא חברי הממשלה, גם לא הימין או השמאל הישראלי, אלא מנהיגי האוכלוסייה הערבית שמסרבים לפעול פנימה לתוך החברה עצמה ואינם מתייחסים לצרכים הייחודיים שלה ואף ליצירת גשר בין ערבים ליהודים שזה המצרך החשוב ביותר לקידום דו קיום אמיתי וערכי. לצערי, במקום לראות מנהיגים שעוסקים בשיפור ואיחוי קרעים בשיתוף פעולה עם הממשלה, אני רואה סיסמאות שחוקות שאינן מובילות לדבר.
חברי הכנסת הערבים צריכים לזכור שהם שליחי הציבור הערבי במדינת ישראל ולא בשום מקום אחר בעולם. הבדלנות שהם מייצרים הופכים את החברה הערבית בישראל לעוינת כלפי הממסד הישראלי. אותי אישית הדבר מקומם. נכון, יש המון בעיות, הרבה דברים שיש לתקן. פערים רבים שיש לצמצם והשקעות שצריך לקדם. אבל, אין דבר שמקומם אותי יותר מיצירת העוינות אצל אזרחים ישראלים יהודים שלא מגיעה מאיתנו, הציבור הערבי הרחב, אלא מגיעה כתוצאה מהתנהלותם ואשמתם של נבחרי הציבור שכל רצונם לצבור הון פוליטי בדלני ולהיבחר שוב בבחירות הבאות.
נציגי ציבור ומובילי דעת הקהל במדינת ישראל ללא קשר לדתם או מוצאם צריכים להיות מודעים לגודל האחריות המוטלת עליהם ולפעול בהתאם. הם צריכים לגנות את כל זורעי השנאה, הגזענות והאלימות ללא קשר לזהות המבצעים. לצערי, הדרך שבחרה המנהיגות הערבית שהיא מתלהמת ושלוחת רסן אינה דרכי, אינה דרכנו, אינה מוסרית, ויותר מכך, היא אינה דרך האמת. מנהיג הוא דבר ראשון בן אנוש ואם מנהיג לא מסוגל להצהיר בצורה ברורה וחד משמעית שפגיעה בחפים מפשע היא פעולת טרור נפשעת, הוא לא מנהיג בעיניי. זו לא הדרך ואני כאן כדי להראות שאפשר גם אחרת.
לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.