אנחנו מתקדמים לאט ברכב במורד ההר של חמולת עוויסאת בג'בל מוכאבר. ביום שלישי השבוע יצאו מהכפר הזה שלושה מחבלים לשני פיגועים שונים, האחד בשכונת ארמון הנציב הסמוכה והאחר ברחוב מלכי ישראל. שלושה ישראלים נהרגו בפיגוע הזה. באותו יום כבר דווח בחדשות שהממשלה החליטה להטיל סוג של כתר על הכפרים במזרח ירושלים. הבוקר (שבת), יצא מהכפר נער בן 16 על מנת לדקור חייל, שוב בשכונת ארמון הנציב - אך חוסל בטרם הספיק לפגוע במישהו. אלא שכאשר מגיעים לכניסה לכפר מבינים עד כמה רחוקות הצהרות הממשלה מהמציאות בשטח. כמה חיילי מג"ב עומדים חסרי מעש בכניסה מכיוון הטיילת של ארמון הנציב וכך גם בכיוון השני, בכניסה מהשכונה. ביציאה לעבר סילוואן כבר לא עומדים שום שוטרים.
הרכב נעצר סמוך לבית שעל הגג שלו עומדים כמה ילדים רעולי פנים. הם הבחינו בנו והשליכו לעברנו... זיתים. לאחר דין ודברים הם הסכימו לרדת ולשוחח עם "הישראלים". ניכר שהקטנים שבהם אינם מבינים בדיוק את הסיטואציה. ילדים בני שמונה-תשע שמשחקים בלהיות מחבלים "טובים", כלומר כאלה שנלחמים בציונים וביהודים. הם מבינים שיש תכונה בכפר מאחר שכמה מתושביו ביצעו "פעולות" (כפי שהם מכנים את הפיגועים), נגד היהודים, אך בכל רגע הם מחליפים גרסה לגבי המצב הנוכחי ומה שקורה סביבם. כאשר הם מקשיבים לאחד הילדים שנשמע נחרץ יותר בעד הפיגועים, הם מיד משנים את גרסתם ומביעים את רצונם להיות "גיבורים", כמו אלה שעשו את הפיגועים.
אולם דווקא אחד הילדים האחרים, בוגר יותר, בכיתה ח', מושך את תשומת הלב. הוא מחזיק בידיו חולצה שעליה נכתב באנגלית: "Peace begins in me", השלום מתחיל בי. שונה כל כך ממה שניתן לצפות מנער בגילו בכפר כמו ג'בל מוכאבר. אביו מסביר שהוא לומד בבית ספר אמריקני מחוץ לכפר וזו חולצת בית הספר. "אני לא מסכים להרג חפים מפשע", אומר א' הנער. "אני יודע שהמצב התפוצץ בגלל הכניסה של המתנחלים להר הבית והפגיעה בנשים הפלסטיניות שם. אבל אני לא תומך במה שהם עשו". הוא מספר כי אביו אינו מרשה לו לראות חדשות בטלוויזיה, "בגלל ההסתה, אז אני רואה אצל סבתא. אבל את רוב החדשות אני מקבל בפייס, או בטלפון", הוא מספר.
לדברי א' רוב חבריו חושבים שמה שהתחיל את האירועים האחרונים זו הפגיעה באל-אקצא ורבים מהם זועמים על הפגיעה ב"ילדים", כלומר באותם מחבלים צעירים שיצאו לעשות פיגוע ונפגעו לאחר מכן מהמון זועם, או מכוחות הביטחון. "הם חיילים מאומנים, אפילו אם בא ילד בן 14 עם סכין, הם יכולים להפיל אותו", הוא טוען. שאלתי אותו אם הוא יודע מה עלה בגורל אחמד מנסרה, הנער בן ה-13 שתמונתו מופיעה בכל מקום כמעט ברשתות החברתיות הפלסטיניות, לאחר שנפצע במהלך פיגוע דקירה. הוא מסביר שהוא אינו בטוח. "חלק אומרים שהוא נהרג וחלק פצוע, אתה יודע איך זה בחדשות". אחמד חי כמובן, וזוכה לטיפול רפואי בהדסה.
הצרה שא', בן ה-14, הוא היוצא דופן. רוב מוחלט של הילדים לומד כאן בבתי ספר בכפר, שפועלים תחת פיקוחה של עיריית ירושלים. האם ההסתה היא בגלל בתי הספר? כנראה שלא. גם אי אפשר להאשים את הרשות הפלסטינית בהסתה במערכת החינוך כאן. ההיסחפות של בני הנוער והצעירים לצאת ולעשות פיגועים מונעת בעיקר ממיתוסים שנוצרים ברשתות החברתיות ובין חברים. עבורם המתנחלים מנסים להשתלט על אל-אקצא ולגרש משם את המוסלמים. העובדות כבר לא רלבנטיות.
מולנו פוסע בכבדות עם מקל הליכה אבו עלי, ששניים מבניו נעצרו לפני כמה ימים על ידי מסתערבים בכניסה לכפר. הוא מספר ששניהם עבדו במספרה, סגרו אותה ואז התקשרו אליו ודיווחו לו שהם נעצרו. אחד הילדים, מאלכ, בן 10, מספר כי אביו נעצר על ידי היהודים בגלל שטענו כי זרק אבנים. בעיניו המחבלים שיצאו השבוע מהכפר לפיגועים בירושלים, הם "גיבורים", כהגדרתו. אחד מהם, בן 12, מוסיף שהיה רוצה לדקור יהודים. כששאלתי אותו למה, החל כמעט לגמגם. "הם לקחו את האדמה שלי", פלט מבלי שיבין ממש מה זה אומר.
בצד השני של ההר, שוכן ביתו של בהא עליאן, אחד משני המחבלים מפיגוע האוטובוס בארמון הנציב. המשפחה הקימה סוכת אבלים, אך בהתאם לצוואתו של בהא שנכתבה כבר ב-2014, אין שם דגלים של ארגונים פלסטינים והמשפחה מסרבת להתראיין לכלי התקשורת. כך ביקש "השהיד", באופן חריג. זו סוכת האבלים הראשונה שבה אני מבקר מאז 2000, שנעדרת כל סימנים פוליטיים. המחבל הוסיף בצוואתו כי אינו רוצה שידפיסו חולצות עם תמונתו או פוסטרים שלו וגם את זה נמנעה המשפחה מלעשות. אביו, אבו טארק, היה כך מתברר, חלק מחולית הטרור שפוצצה את מקרר התופת בירושלים ב-1975. הוא נכנס לכלא וכעבור עשר שנים שוחרר במסגרת עסקת ג'יבריל.
מחוץ לסוכת האבלים יושב המוכתר של הכפר, חסיין עוויסאת, מעין בורר על לעניינים שבמחלוקת. "יש לכם את כל הדרכים לפתור את המצב", הוא אומר. "אתה צריך להבין, אל-אקצא זה לא קו אדום, זה עשרים קווים אדומים. כל פגיעה בו מדליקה את ג'נין עד רפיח. ואני אומר לך, מספיק עם העלייה של יהודים לאל אקצא. מספיק. ביום שבו נתניהו יכריז על זה האלימות תיעצר".
אבל מה השתנה באל אקצא? הרי מ-2003 יכולים לעלות לשם יהודים.
"מה שהשתנה זה שהממשלה מעודדת מתנחלים לעלות לאל אקצא. הם עולים ורוצים להתפלל שם. והממשלה הזו מגנה עליהם בכל מקום. תראה מה הם עשו ליד שכם (משפחת דוואבשה בכפר דומא, א.י). אנחנו לא רוצים במלחמה ורוצים בשלום. ואני אומר לך, הממשלה שלכם צריכה לעשות חשבון ולנקוט צעדים כדי להרגיע את המצב".
בהמשך הכביש עוד בית של "שהיד", הפעם מניסיון פיגוע ליד שער האריות. משלחת של עשרות עובדי או"ם בדיוק יוצאת מהבית. ע', תושב הכפר, מסביר לנו שג'בל מוכאבר עבר שינוי דרמטי בעשורים האחרונים. "פעם הקומוניסטים היו כאן הכי חזקים. זה היה כפר חילוני לגמרי. אנשים היו שותים אלכוהול בשנות ה-70 ברמדאן. בערך ב-1988 נכנסו לכאן האיסלמיים והתחילו להשתלט על הכול. כמו בישראל שהדת והלאום הולכים יחד, ככה גם הם. הם הצליחו לגרום לאנשים לחשוב שאם אתה מתפלל במסגד אתה חייב להצביע חמאס. אחרת אתה לא באמת מוסלמי. או פלסטיני".
בעיניו הסרטונים שצולמו על ידי ישראלים לאחר הפיגועים, היו בעלי משמעות קריטית בגיוס עוד צעירים לפיגועים. "אתם לא הבנתם מה זה עושה לראות ילד ככה שוכב מדמם וצועקים לו 'יא אחו שרמוטה'. זה הטריף את הצעירים שהסרטונים רצו אצלם בוואטסאפ. ועדיין, באמת אני אומר לך, אם יעצרו את הביקורים של היהודים באל-אקצא, כל הטירוף הזה ייעצר".
