לפני 95 שנה, פרץ גל המאורעות הראשון, נחשו איפה? בירושלים. ונחשו מה הייתה הסיסמא שתחתיה צעד המון מוסת לפרעות בעיר העתיקה? 'אל אקצא בסכנה'. כל הזכויות לסיסמא זו שמורות למנהיג הראשון של התנועה הלאומית הפלסטינית, שהיכרות עמו היא תנאי מפתח להבנת הסכסוך המופתי של ירושלים באותה התקופה, חאג' אמין אל חוסיני.
שבעה יהודים נרצחו בעיר העתיקה, עשרות נפצעו ומאות עסקים יהודים נבזזו ונשרפו במאורעות תר"פ. יש שיאמרו שמאורעות אלה, שהתרחשו בימיו הראשונים של המנדט הבריטי בארץ, היו 'דקירת הפתיחה' של הסכסוך הישראלי-פלסטיני.
הנציב הבריטי באותה התקופה היה הרברט סמואל היהודי, ובאופן טבעי, ציפיות התנועה הציונית ממנו היו בשמיים. אולם, במפתיע, תגובתו למאורעות הייתה מינוי המופתי כסמכות לניהול חיי האוכלוסייה הערבית בארץ. מאז ועד היום, גל רודף גל ונשבר, תמיד תחת אותה סיסמא ואל אקצא, שכבר 95 שנה נמצא 'בסכנה' עדיין עומד על תילו ללא פגע, בעוד שרידי המקדש, המצויים תחתיו, נתונים בתהליך של הרס מתמשך ומכוון.
מכיוון שהר הבית תופס כל-כך הרבה כותרות, הבה נבחן מה מסמל המקום, עבורנו ועבור המוסלמים. בראש וראשונה, בהר הבית נמצאת אבן השתייה ממנה, על פי המסורת היהודית, הושתת עולם. בהר הבית התרחשה הדרמה הגדולה של עקידת יצחק. הר הבית הוא אחד משלושה מקומות שעליהם נאמר במפורש: שלושה מקומות אין אומות העולם יכולים להונות את ישראל ולומר 'גזולים הם בידכם' בית המקדש, מערת המכפלה וקבר יוסף.
וממסורת, להיסטוריה של ממש על פי עדויות ארכיאולוגיות חד משמעיות, בהר הבית בנה שלמה את בית המקדש הראשון, שהיה המרכז התרבותי, הרוחני והמדיני של ממלכת ישראל. לאחר חורבן הבית הראשון בידי נבוכדנצר מלך בבל, נבנה, באותו המקום ממש, בימי עזרא ונחמיה ובסיועו האדיב של הורדוס, בית המקדש השני. מיום חורבן הבית השני על ידי טיטוס בשנת 70 לספירה. ועד לרגע זה, מכוונים יהודים את תפילתם שלוש פעמים ביום להר הבית. הם מציינים את החורבן בהותרת קטע לא בנוי בביתם ונזכרים בו ביום השמח בחייהם - יום חתונתם ובאין ספור הזדמנויות נוספות.
במסורת המוסלמית, לעומת זאת, ירושלים מעולם לא תפסה מקום מרכזי והיא אינה מופיעה בקוראן ולו פעם אחת. מסגד אל אקצא שנבנה על רקע מסורת לפיה מוחמד עלה ממנו השמימה על גבי סוסתו אל בוראק, כלל אינו כיפת הזהב המוכרת לנו. מדובר למעשה במסגד הקיצון, הממוקם בשוליו הדרומיים של הר הבית. רק במאה האחרונה הפך מסגד אל אקצא לסמל חשוב, אולם חשיבותו נובעת לא בשל ההקשר הרוחני שלו, אלא בשל היותו חלק מהמאבק בתנועה הציונית, אותה תנועה ש'נישלה' אדמה מוסלמית מהאומה האסלאמית, אדמה שיש להשיבה רק בכוח החרב.
המאבק, לפיכך, הוא דתי-פוליטי. והר הבית הינו לב ליבו של הסכסוך על הארץ כולה. בימים האחרונים נשמעות קריאות, שאף נשאו פרי בהחלטה למנוע כניסת אישי ציבור להר, במטרה להנמיך את להבות הסכסוך. יעלו וירדו חברי הכנסת להר, אין זה עתיד לשנות דבר. בואו לא נתבלבל, הר הבית אינו הסיפור כאן. הסיפור הוא יפו, עכו, חיפה, נצרת, צפת ועוד ועוד. הר הבית הוא רק התירוץ ומי שאינו מבין זאת, כמוהו כיען הטומנת את ראשה עמוק בחול.
לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.