יום רביעי נראה כעוד יום של שגרה במסגרת המציאות הביטחונית החדשה בשטחים ובישראל: פלסטיני בן 17 חטף נשק מחייל בקריית גת והתבצר בדירה בעיר עד שנורה למוות, ישראלי נדקר בסכין על ידי פלסטינית בעיר העתיקה בירושלים, אוטובוס ביפו נרגם באבנים, פיגוע דקירה בפתח תקווה, ניסיון לפיגוע דריסה ליד מעלה אדומים, אישה הותקפה במארב אבנים סמוך לשכונת הר חומה ומאות פלסטינים התעמתו עם כוחות צה"ל סמוך למפקדת כוחות צה"ל ביהודה ושומרון שבכניסה הצפונית לרמאללה. הכל כרגיל. האלימות והנפגעים הופכים לעניין יומיומי.
בכניסה הדרומית לשכם לעומת זאת, מכיוון מחסום חווארה, התנועה זרמה, ולא נראתה שום עדות למתיחות או עימותים קשים. רק שרידי הצמיגים שהוצתו במקום בימים הקודמים, נותרו כעדות אילמת לכך שגם שכם לקחה חלק ב"מאמץ" המלחמתי. גם זה כרגיל. כלומר, המציאות החדשה של הימים האחרונים מציגה דפוס פעולה לא מוכר עד כה לפחות. אלה אינן ההפגנות ההמוניות בהשתתפות עשרות אלפים נוסח האינתיפאדה הראשונה או השנייה, אלה גם אינם פיגועי התאבדות נוסח זו השנייה. זהו שילוב בין פיגועים עם רמת קטלניות מוגבלת ביוזמת מפגעים בודדים (סכינאים בעיקר), לבין פיגועים מתוחכמים יותר וקטלניים נוסח חוליית החמאס סמוך לאיתמר, לבין מחאה עממית מוגבלת ומצומצמת. אין פה יד מכוונת או חוקיות: בזמן ששכם היתה שקטה כל כך, מצפון לרמאללה יצאו מאות פלסטינים להתעמת עם חיילי צה"ל.
גם בבית לחם היה שקט ביום רביעי בצהריים אך בימים שלפני כן יותר מאלף בני אדם הפגינו נגד ישראל סמוך לגדר ההפרדה. השטחים נראים כעת כמו רצף של שריפות קטנות שנדלקות ונכבות לסירוגין, מבלי שתידלק התבערה הגדולה. אם שכם או בית לחם היו שקטות ביום רביעי בצהריים, אין משמעות הדבר שבשעות הערב הן תשארנה כאלה. וכך גם לגבי הערים האחרות. מדי פעם המחאה מתפרצת ומיד לאחר מכן נכבית שוב. יעני אינתיפאדה. או בתרגום חופשי, כאילו אינתיפאדה.
לא ברור לאן זה הולך מכאן. האם להסלמה או שמא לרגיעה. כל אחת מהאפשרויות נראית סבירה לעת עתה. ניכר כי הרשות הפלסטינית מצד אחד ומערכת הביטחון הישראלית מצד שני, מבקשות להרגיע את הרוחות. יו"ר הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס (אבו מאזן) ניסה כבר ביום שלישי להבהיר לציבור הפלסטיני והישראלי בראיונות בכלי התקשורת השונים, כי הוא אינו מעוניין באינתיפאדה או באלימות. יממה לפני כן הוא נתן הוראה לראשי המנגנונים שלו לפעול להשבת השקט. הבעיה של אבו מאזן, כמו גם של מדינת ישראל, היא שבשלב זה לא נראה שהאלימות יכולה להיפסק.
אחת הדוגמאות לכך היא העיר בית לחם, הסמוכה לירושלים מדרום. לכאורה עיר שמעולם לא היתה מוכרת כקיצונית במיוחד או אלימה יותר מהערים הפלסטיניות האחרות. אולם דווקא שם התקיימו העימותים הגדולים ביותר בשבוע האחרון, עם נפגעים כולל ילד בן 12 שנורה למוות בידי חיילי צה"ל. ההסבר להיקף ההפגנות, טמון בין היתר ביכולת המוגבלת של הרשות לעצור את האירועים הללו בעיר. לאחר שלפני כשבועיים פורסמו סרטונים המתעדים אלימות של שוטרים פלסטינים נגד אזרחים שביקשו למחות על "הפגיעה במסגד אל-אקצא", קמה מחאה ציבורית גדולה נגד הרשות ומנגנוניה.
בסבב הנוכחי כבר הבהירו ראשי המנגנונים בבית לחם מראש כי אין בכוונתם לפעול כדי לפזר את ההפגנות בסמוך לקבר רחל וההמונים הפלסטינים יכלו להגיע לאזור החיכוך באין מפריע. באזורים אחרים ניכר כי המנגנונים הפלסטינים בעלי יכולת פעולה מרשימה יותר ומכאן גם ההסבר לנוכחות המצומצמת בהפגנות בעיקר בצפון הגדה.
מנגד, גם האפשרות של הסלמה קיימת ושרירה. נפגעים רבים בצד הפלסטיני או הישראלי באחד האירועים, יביאו להסלמה רבתי במצב. כבר כעת ניתן לנחש שלנוכח גל פיגועי הדקירה בתוך ישראל, יופעל לחץ על ראש הממשלה לבטל את אישורי העבודה שניתנו לעשרות אלפי פלסטינים בתוך ישראל. מהלך שכזה בוודאי שלא יוביל לרגיעה אלא להגברת התסיסה בשטחים נגד ישראל. הגורם הנוסף שנותר כאן בגדר תעלומה כמעט, הוא הרשות הפלסטינית והעומד בראשה. מצד אחד עבאס מדבר על מאבק לא אלים אך מצד שני הוא קורא להגן על אל-אקצא ותנועת פתח לוקחת חלק בהסתה נגד ישראל. המנגנונים ומפקדיהם שומרים על התיאום הביטחוני עם ישראל אך אנשיו הצטוו לשקר ולטעון כי לא נפגשו עם עמיתיהם הישראלים השבוע למרות שעשו זאת.
השאלה הנוספת שנותרה לגבי אבו מאזן, קשורה בעתידו. גם אם השקט ישוב בימים הקרובים ונעבור לדפוס של פיגועים בודדים "בלבד", לאבו מאזן אין כרגע אופק מדיני או פוליטי שאותו הוא יכול להשיג. המשא ומתן עם ישראל אינו קיים וכך גם האפשרות של פיוס עם חמאס. הציבור הפלסטיני ברובו רוצה בפיטוריו ובמחנות הפליטים מדברים בגלוי נגדו. גם מהלכים פשוטים לכאורה שניסה לעשות כמו כינוס המועצה הלאומית הפלסטינית והתפטרות מהוועד הפועל נכשלו. הנאום באו"ם שעלול היה להביא להכרזה על ביטול הסכמי אוסלו או התפטרותו התגלה כפארסה. אך כל העובדות הללו רק מרמזות על כך שהאפשרות שאבו מאזן בכל זאת יחליט לעזוב את תפקידו, עדיין קיימת. אמנם ברור שהוא אינו רוצה בכך, אולם לנוכח הדרך ללא מוצא שאליה נקלע, בסופו של דבר הוא עלול לבחור בה. לא מעט התייעצויות התקיימו במערכת הביטחון בישראל לקראת "ספטמבר השחור", והאפשרות שעבאס יודיע אז על התפטרותו.
כעת תאריך היעד החדש הוא דצמבר: כינוס המועצה הלאומית הפלסטינית בכל זאת, התפטרות אפשרית מהוועד הפועל של אש"ף ואולי שוב ניסיון לדחוף במועצת הביטחון הצעת החלטה שתבקש הכרה במדינה פלסטינית. ואם גל האלימות הנוכחי באוקטובר יסתיים בימים הקרובים, אנחנו עלולים לחטוף את ההתפרצות הבאה בסוף השנה האזרחית, נוסח המודל בשנת 2000 כאשר בחודש מאי התרחשו אירועי "יום הנכבה", שהפכו לחזרה הגדולה לקראת אינתיפאדת אל-אקצא. כלומר, אירועי הימים האחרונים ייזכרו כמעין חזרה גנרלית, הסערה הקטנה שלפני הסערה הגדולה יותר - "דצמבר השחור".
"לא מדובר בקליע. אני אומר לך שהם טועים"
יוצאת הדופן בשלל פיגועי הטרור "הספונטני" שראינו בימים האחרונים, היתה כאמור התקפת הטרור סמוך לאיתמר שבה נרצחו שני בני הזוג הנקין. ביום רביעי ביקרתי במקום הפיגוע. העמדה הישראלית מאויישת שוב בחיילים ובכניסה לשכם מכיוון מחסום בית פוריק, שוטרים בדקו אקראית כלי רכב פלסטינים. חמאס עומד מאחורי הפיגוע הזה. ובדומה לפיגוע החטיפה והרצח של שלושת הנערים ביוני 2014, גם הפעם טוענים באמ"ן כי אין מדובר בחוליה שקיבלה הנחיות מחו"ל או מעזה, אלא במה שנקרא "התארגנות מקומית". כמה מעמיתיי הכתבים והפרשנים טענו כי מדובר בפאשלה של השב"כ מאחר שחלק מחברי החוליה השתתפו בניסיונות פיגועים מלפני כמה חודשים.
ביקור בבתי משפחות שניים מחברי החוליה, מבהיר עד כמה עבודת השב"כ היא סבוכה וכמעט בלתי אפשרית. אחד מהם, ע'ארב עליווי הוא מואזין במסגד ובעבר היה עצור בכלא הישראלי. אלא שבשש השנים האחרונות עליווי שומר על פרופיל נמוך. בני משפחתו, בהם רעייתו דאעא, סיפרו לי במהלך ביקור בביתם בשכונה הדרומית של שכם, כי עליווי, בן 37, עובד שנים במסגד השכונתי ונמנע מכל פעילות "בעייתית". לדבריה של דאעא, גם ביום הפיגוע עליווי היה במסגד בתפילת הבוקר וכך גם בערב. "אפילו בתפילת הלילה שבמהלכה ראינו את האורות של 'היהודים' באזור לאחר 'הפעולה', הוא היה במסגד. זו עלילה. הוא בכלל לא יכול היה להיות חלק מהפיגוע", היא טוענת. בבית אין סימנים שמעידים על אהדה לחמאס, רק לאיסלאם.
החבר השני בחוליה שביקרנו בביתו באותו יום, רחוק מלהיות "חמאסניק" טיפוסי. מדובר באותו פלסטיני שנחטף מבית החולים בשכם על ידי מסתערבים לאחר שנטען כי נפצע מירי של חבריו לחוליה. כרם ריזק. דודו אשרף ורעייתו הנאדי, מספרים כי היה "עלם חמודות". הוא עבד בחברת הבנייה המשפחתית, יחד עם אשרף. ביום הפיגוע, מספר אשרף, עוד הספיק ריזק לעשות כמה יציקות בטון. לדבריו, אחיינו התאשפז בבית החולים בשל שבר בידו כתוצאה מעצם חד שחדר אליה , "אבל לא מדובר בקליע. אני אומר לך שהם טועים. הם טענו שהוא השתמש בשם בדוי, אל-מצרי, וזה בכלל השם של המשפחה שלנו. הם טענו שהוא נמלט לבית החולים לאחר שנפצע מירי. אז אני שואל אותך, אם הוא היה מסתבך בכזה סיפור, היינו מאפשרים לו להתאשפז בבית חולים? הייתי מביא אותו לבית ומזמין רופא מיוחד כדי שלא יידעו שהוא נפצע".
בלילה שעבר הגיע הצבא לבית המשפחה בשכונת ג'בל שמאלי. החיילים מדדו את החדרים והחלונות, לקראת פיצוצו של הבית כנראה. עשרות צעירים פלסטינים התעמתו עמם במקום. המשפחה צריך לומר, נראית המומה מהחשיפה לתקשורת ומכל מה שפוקד אותה בימים האחרונים. בניגוד לבית משפחת עליווי, כאן כבר אין שום סימן דתי או סימן היכר של חמאס.
כרם ריזק לא היה מוכר כ"סיכון ביטחוני", לטענת בני משפחתו. הם מספרים כי ביקר בישראל יותר מפעם באישור של הרשויות. ומכאן בעצם עולה השאלה, האם ייתכן שחמאס הצליח להקים "חוליות רדומות" במקומות שונים ברחבי הגדה? פעילים שאינם מוכרים לכל כחברי הארגון אך בשעת השי"ן יוצאים לעשות פיגועים ומביאים להידרדרות רבתי בין הרשות וישראל? התשובה כנראה חיובית. בעבר כבר נחשפו חוליות שכאלה שמטרתם היתה לפגוע גם במעמד הרשות וגם בישראלים.
חמאס מנסה לעודד בכל דרך אפשרית עוד פיגועים ועוד הסלמה. מעבר להטלת טרור על הישראלים, משימתו היא לייצר כאוס ביטחוני בגדה המערבית כדי להביא לסילוק הרשות הפלסטינית. ואם הפיגועים "הספונטניים" לא יספיקו, אפשר להעריך שהארגון יאיץ את ניסיונות הפיגועים המאורגנים יותר מבית היוצר של הזרוע הצבאית.