כאמא לילדים אני נתקלת לא אחת בעימות ביניהם שבו בדרך כלל אין לי מושג מי התחיל ועל מה נסב הריב אבל בסופו תמיד מציב מישהו מהם את השאלה הדרמטית: "מתנצל או לא?" כל העימות "הגדול" מצטמצם ברגע אחד לשאלה פשוטה לכאורה שבה טמון המפתח להשבת השקט בבית.
העיסוק האובססיבי של הפוליטיקאים ושל התקשורת בישראל בכל סבב של עימות בשאלת הגינוי מזכיר לי לא פעם את ההתגוששות בין ילדיי. אך בעוד אצלם גלי המריבות מסתיימים תוך דקות ובמשחק כדורגל משותף, הרי שבעימות הישראלי-פלסטיני העימותים הינם עקובים מדם ועל משחק כדורגל משותף כדאי שלא להרחיב את הדיבור, אלא אם כן בכוונתנו לגייס מאות שוטרים לאבטחה. בהמשך לכך שאלת ההתנצלות בעימות הישראלי-פלסטיני אינה מהווה סולם נוח לגלוש ממנו אל סוף העימות אלא משמשת מלכודת מסוכנת שרק עלולה ללבות את האש.
מעשי הרצח המזוויעים של בני הזוג הנקין אל מול ארבעת ילדיהם ושל הרב נחמיה לביא ואהרון בנט העלו שוב על סדר היום את שאלת הגינוי של המנהיגים בצד הערבי. היעדר הגינוי של אבו מאזן זכה לכותרות בתקשורת הישראלית ולביקורת חריפה על ידי נתניהו, שאף קבל על כך בפני מזכיר המדינה האמריקאי ג'ון קרי בפגישתם האחרונה בניו יורק. בקשת גינוי הוצבה אף בפני ראש הרשימה המשותפת חבר הכנסת איימן עודה בתכניתה של גאולה אבן בערוץ הראשון, שבחרה אתמול (יום ג') לייחד את הריאיון כולו לסוגיה זו בלבד.
מעשי הרצח של איתם, נעמה, נחמיה ואהרון מחייבים מוסרית גינוי חד משמעי. כיהודים וכישראלים חוסר הגינוי מקומם וכואב במיוחד. יחד עם זאת, נראה שיש צורך להפריד בין השאלה המוסרית לשאלה הפוליטית, ובאמצעות כך להבין מה אנחנו מפספסים כאשר אנחנו מחליטים לטפס על "עץ הגינוי".
לכל הטורים של ד"ר עמירן בוואלה דעות
מנהיגי הציבור הערבי הינם אנשים פוליטיים שפועלים בהתאם לתפקידם הציבורי. שאלת הגינוי, לפיכך, אינה מונחת לפתחם כבני אדם פרטיים אלא כפוליטיקאים שציבור מסוים נתן בהם את אמונו והם צריכים להתנהל בחוכמה עם המנדט שניתן להם. הציבור הזה, תתפלאו או לא, ככל הנראה אינו ציוני. יחד עם זאת, אבו מאזן ואיימן עודה הם מנהיגים פרגמטיים שגישתם אינה אלימה ובמובנים רבים אף חסרת תקדים במחוזותינו. בתור שכאלו השאלה שהם שאלו את עצמם הייתה האם הודעת גינוי מפיהם תסייע להרגעת הרוחות ולשימור מעמדם הפוליטי? התשובה לכך כנראה שלילית. מעמדו של אבו מאזן רעוע מתמיד.
הרחוב הפלסטיני בגדה ובעזה ממורמר והוא זוכה לביקורות נוקבות על שיתוף הפעולה הביטחוני עם ישראל במיוחד לאחר רצח משפחת דוואבשה, שרוצחיה כידוע עדיין לא הועמדו לדין, ושריפתו של הנער אבו ח'דיר. ישראל מצידה אינה נותנת לו מספיק "גזרים" בכדי לשמר את מעמדו והוא מצוי על בלימה: בין הרחוב הזועם לבין היד הקפוצה של ישראל. דקה לפני שהמהומות מתהפכות עליו הוא עושה את הדבר היחיד שהוא יכול: משתף פעולה עם ישראל בדיכוי המהומות ולא מגנה. איימן עודה מצוי אף הוא בסיטואציה לא פשוטה. כמי שמייצג את הסמן הפשרני והיוני ביותר ברשימתו הוא נאלץ להתמודד עם ה"רחוב שלו" ביפו, בנצרת ובמשולש. רחוב המזדהה עם העם הפלשתיני ועם החשש מאובדן הסטטוס קוו בהר הבית. הודעת גינוי מפיו לאחר שהממשלה נמנעה עד כה לגנות את עלייתו של השר אורי אריאל להר הבית מאיימת, אם כן, להפוך גם אותו לבלתי רלבנטי.
הדרישה מהמנהיגים הערבים לגינוי אינה רק פופוליסטית ובלתי ריאלית היא אף מזיקה לאינטרס של מדינת ישראל. חוסר היענותם מוביל לתסיסה ברחוב הישראלי. היענותם מלבה את האש ברחוב הפלסטיני. לפני שאנחנו מבקשים לפגוע במעמדם של אבו מאזן ואיימן עודה ראוי שנזכור כי לא היה תקדים לשיתוף פעולה ולתיאום הביטחוני המתנהל גם בימים סוערים אלו בין מנגנוני הביטחון הפלסטיניים לבין כוחות הביטחון הישראליים. בואו לא נשכח שהגדה הייתה מקום שקט בעשור האחרון. בואו לא נשכח שלא קיימים מנהיגי מפלגות ערביות פשרנים ומתונים רבים כל כך. בואו לא נשכח שהאינטרס של כולנו הוא למנוע אלימות ושפיכות דמים.
לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.