פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הנכדים מרוויחים בגדול: סבא וסבתא זה האימא ואבא החדשים

      "הפכתי שוב להורה 'צעיר', זה מעייף". סבים וסבתות רבים מסייעים בגידול הנכדים בזמן שההורים עובדים ונאנקים תחת יוקר המחיה. הנכדים מקבלים המון מהקשר, אך לא לכולם השחיקה הזאת מתאימה, ויש מי שלא מוותר על ההגשמה העצמית. "גם בגיל 70 יש לעולם עוד המון להציע"

      הנכדים מרוויחים בגדול: סבא וסבתא זה האימא ואבא החדשים
      צילום: דוד קורן, עריכה: ניר חן

      ערב שגרתי בבית משפחת אייזנברג בכפר סבא. חן עובד בבית החולים כאח מוסמך ויחזור סמוך לחצות. נורית, אף היא אחות מוסמכת, חזרה לפני שעות אחדות ממשמרת ארוכה וכעת היא מכינה ארוחת ערב לשני ילדיהם, אביב ומעיין תאומים בני שלוש וחצי. מהסלון עולה רעש מכוניות הצעצוע שאביב מסיע הלוך ושוב ומחקה בקולו את נסיעתן. לא רחוק משם, מעיין ספון שקט בחדרו. במטבח התנור עובד ומפיץ חום מעיק, הגז פתוח ועליו תבשיל מבעבע והמיקסר מדי פעם מוסיף צלילים קשוחים לבית. נורית פועלת בתנועות מהירות, מתמרנת בין ערבוב התבשיל למבט חטוף בילדים. "אלו הרגעים הכי חשודים", היא תגיד אחר כך, "כשמישהו מהם לבד בשקט בחדר, ואני עסוקה ומתקשה לשמוע מה הוא עושה".

      כמו בסרט פעולה כשהגיבור מנטרל את הפצצה רגע לפני ששעון העצר מתאפס, פעמון הדלת בביתה של נורית צלצל והוריה נכנסו. יחד איתם חזרה השלווה לבית. אביב התמקם בחיק סבא נתן (73), שהקריא לו מהספר החביב עליו, מעיין שיחק עם סבתא תלמה (64), בצעצוע החדש שקנתה ואפילו התבשילים התיישרו לשקט הכללי וכמו הורידו את גובה הלהבות בעצמם. בינתיים נורית סיימה בנינוחות לבשל, שטפה כלים והזמינה את כולם לשולחן.

      עד כמה קרובים הנכדים לסבא וסבתא (עיבוד תמונה)

      נורית וחן, בשנות השלושים המוקדמות לחייהם, מתגוררים מרחק הליכה מהוריה. הם נהנים באופן קבוע מסיוע בבקרים בהם נורית יוצאת ללימודים וחן עובד, מקבלים טיפול מקיף בחופשים כשהגן סגור, או כשאחד מהילדים חולה, וזוכים למתנות לילדים מפעם לפעם, "הם גם ממלאים לנו את המקרר, כשצריך".

      הסיפור שלהם אינו חריג. זוגות רבים מוצאים כתובת אצל הוריהם בכל הנוגע לעזרה בגידול הילדים: הסעות לגן ולחוגים, בייביסיטר בערבים, חלופה למועדוניות היקרות, פתרון לחופשות הארוכות של מערכת החינוך וסיוע בקניות מזון וצעצועים. הסבא והסבתא מצדם הפכו תשובה ליוקר המחיה שחונק זוגות צעירים בשנים האחרונות בארץ, תשובה לעובדה העצובה שלגדל כאן ילד זה מאוד מאוד יקר, לא כל שכן משפחה שלמה. התלות בהורים מתהדקת, עד שלא ברור איך אפשר לנהל משפחה בלי סבא וסבתא בסביבה. לא כולם גם נהנים מהפריבילגיה הזאת.

      תלמה ונתן אייזנברג עם הנכדים, אוקטובר 2015 (יותם רונן)
      "נתן לא ליווה את גידול הילדים שלנו. עכשיו החלטנו שאנחנו רוצים תיקון עם הנכדים" (צילום: יותם רונן)

      עבור הסבא והסבתא, בדרך כלל זוגות בגיל הפנסיה או קרוב אליו, מדובר פעמים רבות בכמעט הורות שנייה: הם מוצאים עצמם באמצע החיים מגדלים שוב זאטוטים, מחליפים חיתול ומרתיחים בקבוק, לפעמים בלי יכולת לסרב.

      ד"ר שלהבת עטר-שוורץ מבית הספר לעבודה סוציאלית ולרווחה חברתית באוניברסיטה העברית
      מסבירה שתופעת "סבא וסבתא" חדשה יחסית עבור חלקים נרחבים בחברה הישראלית. נזקי השואה, פערים תרבותיים, הגירה חלקית של משפחות ותוחלת חיים לא אפשרו בעבר להורים ליהנות מיחסים בין דוריים קרובים ומתמשכים. היום, האפשרויות הטכנולוגיות, איכות החיים ואורכם נותנים למשפחות רבות לחוות קשר ארוך שנים בין הנכדים לסבא והסבתא, ומתברר שהקשר הזה חיוני לא רק לחשבונות הבנק של ההורים.

      בימים אלו עטר-שוורץ מציגה מחקר חדש בעריכתה ובמימון הקרן הלאומית למדעים, ראשון מסוגו בארץ, העומד על השלכות הקשר ואיכותו. תוצאות המחקר שהקיף 1,400 בני נוער מקרב האוכלוסייה היהודית בארץ בגילאי 12 עד 18, ומתפרסם כאן לראשונה, מוכיחות באופן חד משמעי שיחסים קרובים בין הנכדים לסבא והסבתא תורמים לתפקוד הרגשי וההתנהגותי של בני הנוער.

      במילים אחרות, כאשר סבא וסבתא בתמונה, בני העשרה הסוררים מגלים אמפטיה, עוזרים לזולת והופכים לבני אדם סבלנים. אומנם המחקר עסק רק בבני נוער, אבל לדבריה מחקרים קודמים הוכיחו שהשפעות הסבא והסבתא בחיים נמשכות אף אל תוך הבגרות.

      סבתא ונכדה (ShutterStock)
      "הקשר עם סבא וסבתא זו מערכת היחסים שלילדים הכי קשה לוותר עליה" (צילום: אילוסטרציה)

      זה נשמע כמעט כמו מתכון מנצח, מרשם פלא לאישיות כובשת של בן העשרה. אלא שהוא מגיע עם הוראות שימוש ואזהרה. עטר-שוורץ מסבירה שההשפעה על בני הנוער תושג בעיקר אם יתקיימו יחסים קרובים בין ההורים לכל הנוגעים בדבר. יתרה מזאת, אם הקשר בין הסבא והסבתא להורים מלווה במתח, ואין בו קרבה ותמיכה, האפקט נחלש. "בעצם הממצאים של המחקר מראים שההורים משמשים כשומרי השער, מתווכחים בין הסבים והסבתות לנכדים שלהם".

      וכמו בכל סוגיה משפחתית, גם לתוצאות המחקר הזה יש היבטים מגדריים. למעלה מ-60 אחוז מבני הנוער דיווחו שהקשר קרוב יותר לסבא והסבתא מצד האם וכ-75 אחוז זיהו את הסבתא כדמות הקרובה ביותר. עטר שוורץ מסבירה שהסיבה לכך טמונה קרוב לוודאי בתפקיד אותו ממלאות הנשים בתא המשפחתי. "מי שמנהלות את הקשרים במשפחה הן הנשים, גם בימינו, ולכן סביר להניח שהאמא תעודד את הקשר עם ההורים שלה, והסבתא את הקשר עם הנכדים". למשוואה הזו יש גם צד שני, ומהמחקר עולה שהסבא והסבתא עצמם משקיעים בממוצע יותר בחייהם של הנכדים מצד הבנות, מאשר בנכדים מצד הבנים.

      הריאיון עם עטר-שוורץ מתקיים כשהיא בטורונטו, קנדה. לפני כחודש יצאה עם שני ילדיה ובעלה לשנת שבתון בעיר. החוויה הזו סיפקה לה עדות ממקור ראשון על משמעות הקשר של סבא וסבתא שנשארו בארץ. היא מספרת שמדי יום ילדיה חסרים את הקרבה הפיזית אל הוריה: "זו מערכת היחסים שלילדים היה הכי קשה לוותר עליה", היא מודה, "אמנם הטכנולוגיה מקלה, סקייפ ודומיו מסייעים להם לשמור על קשר רגשי, אבל זה לא אותו הדבר".

      תלמה ונתן אייזנברג עם הנכדים, אוקטובר 2015 (יותם רונן)
      אחרי שאמא מכינה אוכל במטבח, סבא וסבתא מאכילים את הנכדים (צילום: יותם רונן)

      בחזרה אל בית משפחת אייזנברג, שם ארוחת הערב עומדת להסתיים. אביב ומעיין יושבים מול צלחת שניצל, לצדם סבא נתן וסבתא תלמה חותכים, מאכילים ומלטפים. "מרגע שהם נולדו היה לנו ברור שאנחנו נעבור לכפר סבא ונגור ליד ההורים", אומרת נורית בדרכה מהמטבח לשולחן האוכל. את תחילת הדרך הם עשו בבאר שבע, שם התגוררו בזמן לימודיהם באוניברסיטה. ההורים הוקפצו מפעם לפעם, אבל המרחק הגדול לא אפשר להם להיות זמינים במקרה חירום. כשלילדים מלאו שנה, נורית וחן הכריעו, "עוזבים את העיר".

      תלמה, או סבתא תלמה, יצאה לפנסיה לפני כעשר שנים, שנה לאחר שבתה הבכורה ילדה. בתפקידה האחרון שימשה מפקחת של משרד החינוך לגיל הרך, ממנו היא שואבת לא מעט ניסיון וידע: "רציתי להגיע לסבתאות וללוות את הילדים ולהקנות גם לנכדים מה שידעתי, למדתי והתנסיתי בו", היא משתפת. לה בעצמה לא היו זיכרונות משמעותיים מסבא וסבתא, וגם לילדיה לא היו סבא וסבתא מעורבים. "היה להם סבא כיפי", היא מגדירה את היחסים, "הוא לא ליווה את גידול הילדים, אלא היה שותף רק לחוויות. נתן ואני החלטנו שאנחנו רוצים תיקון".

      מאז יש להם כבר שבעה נכדים משלושת ילדיהם, והם מתפקדים כסבא וסבתא כמעט במשרה מלאה. "אם עובר יום בלי הנכדים, אני ניגשת לראות אותם", תלמה מביטה לאביב בעיניים ומלטפת את ראשו. גם בתה הבכורה בעלה ושלושת ילדיהם עברו להתגורר בסמוך אליהם וכפי שהם מגדירים את זה, "הקריירה שלה התאפשרה רק בזכות הנגישות של סבא וסבתא".

      נתן ותלמה, שותפים במידה שווה בסיוע לנכדים, ומבינים שבעצם אין ברירה. "במקום בו המדינה הייתה צריכה לקחת אחריות, אם במימון חופשת לידה ארוכה או סבסוד מסגרות, אנחנו נמצאים וממלאים את הריק", מסביר נתן ומבקש להוסיף שילדיו כל העת שומרים על גבולות ודואגים לא לשחוק אותם. מנגד הם בעצמם מספרים שלפעמים מדובר בהוצאות גדולות לטובת הנכדים והילדים, שמשפיעות על מצבם הכלכלי. "היו תקופות ארוכות בהן לא יכולנו לצאת לחופשה או לנסוע לחו"ל וצמצמנו את ההוצאות כדי לעזור לילדים. זה המחיר", הוא אומר בכאב, "כרגע לשמחתנו אנחנו שוב במצב טוב".

      גם מבחינה נפשית הם מדווחים שהקיץ האחרון היה להם עמוס. נתן נקרא לעזור לבן המתגורר בחיפה, החל בשעות הבוקר המוקדם, עד הערב: "זה עייפות. פיזית ונפשית. זה לא פשוט לצאת כל יום לפנות בוקר, לנהוג זמן ארוך ולטפל בתינוק כל היום. מצאתי את עצמי הורה 'צעיר' שוב". החוויה התישה אותו והוא החליט לממן ביביסיטר במקומו עד סוף החופש.

      סבא נתן וסבתא תלמה נפרדים לשלום, ויוצאים לפגוש חברים. נורית נשארת להשכיב את ילדיה. תלמה, עומדת בדלת ורגע לפני שהיא יוצאת, היא מפנה מבט ארוך לעבר הילדים. "בהתחלה היו לנו נקיפות מצפון כשהיינו עוזבים, היום למדנו למצוא את איזון המתאים".

      אילוסטרציה (ShutterStock)
      "עם יוקר המחיה לא ברור איך אפשר לנהל היום משפחה בלי סבא וסבתא בסביבה" (צילום: אילוסטרציה)

      למרות הצורך הגדל של ההורים הצעירים להיעזר ככל האפשר בסבא וסבתא, יש גם סיפורים אחרים. לידיה יעקבי, (64) נשואה וסבתא לשלושה, הייתה יכולה לצאת לפנסיה כבר לפני שנתיים. כמעט כל חברותיה ובנות גילה עשו כך, מחלקות את זמנן בין הנכדים והבית. אבל עם לידת נכדתה הבכורה, לידיה הבהירה היטב לילדיה את סדרי העדיפויות שלה. היא מעורבת בחיי הנכדים ומרעיפה חום, אהבה ובישולים בלי גבול, אבל "העבודה קודמת לטיפול בנכדים", היא מצהירה.

      לידיה עובדת סוציאלית בהכשרתה ומטפלת זוגית ומשפחתית. היא עובדת בחצי משרה במרכז לטיפול משפחתי, כמטפלת ומדריכה וכן מטפלת בקליניקה פרטית. היא אומנם עובדת פחות שעות מבעבר, אבל זמנה הפנוי מוקדש להתפתחות מקצועית לצד עבודה בגינה ושירה בחבורת זמר.

      עוד כשהייתה אמא צעירה, גמלה בליבה החלטה להביא לעולם שני ילדים בלבד, כדי להצליח לשמור על איזון נכון בחייה בין התפתחות אישית, זוגיות בריאה והורות. היום היא אומרת, היא מרגישה אותו הדבר ושלמה עם ההחלטה. "הילדים שלי מבינים לחלוטין, אני יכולה לארח את הנכדים ולבוא לבקר מדי פעם, אבל לא על חשבון עבודה ובאופן כללי אני מוגבלת בשירותים שאני נותנת".

      היא מודעת לקושי איתו מתמודדים ההורים הצעירים ומודה שהחיים שלה היו צנועים ופשוטים יותר. "מהרבה בחינות היה לנו יותר קל, אני לחלוטין מבינה את זה, ועדיין סבא וסבתא צריכים להיות אמיצים ולא להרגיש רע כשהם רוצים להציב גבולות".

      כמטפלת היא נתקלת לא אחת בפנסיונרים שמתקשים להתמודד מול ילדיהם, ומוצאים עצמם מותשים ותשושים סביב טיפול בתינוקות, תוך ויתור על החלומות שלהם והתכניות. "עבור צעירים רבים אנחנו כבר בסוף חיינו, ומכאן שאין לנו אופק ומקומות להתפתח", היא משתפת בצער, "אבל גם בגילנו, בשנות ה-60 וה-70 לחיים, יש לעולם עוד המון להציע, והגיל הזה הוא אולי ההזדמנות האחרונה להגשים חלומות".

      יחד עם זאת היא מבקשת להדגיש שלא כל מי שמקדיש זמנו לטיפול בנכדים בהכרח מוותר על הגשמה עצמית ופנסיונרים רבים רואים בתפקיד הסבא והסבתא יעוד, או אפילו תיקון לחוויות ההורות. "אבל יש לצערי לא מעט שנדחקים לסיטואציה הזו, ומוצאים עצמם בגיל הפנסיה עם המון חלומות ובלי יכולת להגשים אותם. להם אני אומרת, אם לא עכשיו, כבר לא יהיה מתי".