פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      בונים דו קיום בין יהודים לערבים מעל צלחת של עלי גפן ממולאים

      "קוראים לו משה", מחייכת באסמה אל בנה, "זה כמו מוסה". תנועת "צועדים יחד לעתיד משותף" מנסה לחזק את הדו-קיום דרך ארוחות משותפות של יהודים וערבים. בין שתיקות מביכות לילדים עם אקדחי צעצוע היו גם ניצוצות של הבנה. "אם הייתה לי מטפחת ישר היו מרגישים שאני מאיימת"

      בונים דו קיום בין יהודים לערבים מעל צלחת של עלי גפן ממולאים
      צילום: יותם רונן, עריכה: ניר חן

      חצר בית משפחת עיאדאת בכפר הצפוני זרזיר שקטה הערב. ביישוב מתרחשת חתונה גדולה ובני המשפחה יושבים ברחבה המרווחת של ביתם בהרכב חסר ומחכים לאורחים. על השולחנות הקטנים מיני ממתקים ושתייה חמה; שלווה של מוצאי שבת, חושך של סוף יום. שער הברזל הקטן בכניסה לחצר נפתח ודרכו נכנסים חמישה ילדים צהובי שיער, מלווים בהוריהם, מרגריטה (43) ושלמה (45) ברוך ממגדל העמק. השקט הופך להמולה והחצר מתמלאת במבקרים. לחיצות ידיים, החלפת שמות, גינונים של פגישה ראשונה, בין מבוכה לסקרנות. בצד אחד ערבים, בצד שני יהודים, כולם ישראלים וביניהם שולחן אחד ערוך.

      ערבים מארחים יהודים בזרזיר, ספטמבר 2015 (יותם רונן)
      פותחים שולחן בחצר בית משפחת עיאדאת בכפר זרזיר (צילום: יותם רונן)

      "אני מורה לעברית", מספר עלי (45), אב המשפחה המארחת. "למה בחרת דווקא בעברית?" מקשה מרגריטה, חושפת מבטא רוסי. "מילדות אני אוהב את המקצוע הזה", הוא עונה לה, מסגיר מבטא ערבי. עלי פונה אל ילדיה של מרגריטה ושואל האם הם דוברי ערבית. "אני מכירה את האותיות", מתנדבת רחל (16) הבכורה לענות. "אבל לא מבינה את השפה, אנחנו לומדים רק ערבית ספרותית". למראה בן שיחה המאוכזב היא ממהרת לשרבב "כיף חאלק", ומתפנה לטפל באחותה הקטנה.

      עלי מחייך בחום. הוא דואג שאורחיו ירגישו בנוח ומתנצל שעליו להיעדר לזמן קצר, לבקר בחתונה המדוברת. את המשך הארוחה תנהל באסמה (40) אשתו, שיוצאת מהמטבח וידיה עמוסות מגשים: עלי גפן ממולאים, סלט טבולה טרי, לבנה תוצרת אחד הכפרים באזור, פיתות וצ'יפס לילדים. הארוחה מתחילה.

      המפגש הקולינרי יוצא הדופן הזה העונה לשם "פותחים שולחן פותחים לב" הוא פרויקט חדש של התנועה "צועדים יחד לעתיד משותף", שהוקמה לפני כשנה על רקע מאורעות צוק איתן; תנועה אזרחית שמטרתה המוצהרת היא חיזוק וביסוס חיים משותפים של יהודים וערבים במדינת ישראל.

      במסגרת הפרויקט שהחל לפני כחודש, משפחות יהודיות וערביות מרחבי הארץ נפגשות לארוחת ערב בביתן. המעוניינים להצטרף נרשמים באתר הפרויקט, וממתינים ל"שידוך", משפחה מהמגזר השני, בהרכב גילאים דומה. מעין בליינד דייט, בלי עזרים טכנולוגים או החלפת תמונות, בלי היכרות ראשונית ופלרטוטים מוקדמים והמטרה היא אחת: חיים משותפים. התנאי היחיד אליו כפופות המשפחות הוא קיומה של ארוחת גומלין עד שלושה חודשים ממועד הארוחה הראשונה. כמו כן בתקנון הארוחה מתחייבים הסועדים להסדיר העדפות קולינריות וטעמים אישיים, דתיים ואידיאולוגים מראש.

      ארוחה משותפת ערבים מארחים יהודים בזרזיר, ספטמבר 2015 (יותם רונן)
      נרשמים באתר הפרויקט, וממתינים ל"שידוך", משפחה מהמגזר השני, בהרכב גילאים דומה (צילום: יותם רונן)

      כך מצאה את עצמה באסמה מגישה ארוחה צמחונית למהדרין לאורחיה ממגדל העמק. "אחרת היינו מגישים כבש", היא צוחקת, כמעט מתנצלת. אגב סידור השולחן לארוחה היא משתוממת, לא מבינה איך בני שיחה מוותרים על טעמי הבשר, "את מריחה מנגל ולא רוצה מיד לאכול?" מרגריטה מבקשת לענות, אולם בתה הבכורה מקדימה אותה וברצינות תהומית, כמעט בצעקה, עונה לה, "אני דווקא מאוד אוהבת בשר!". כל העיניים הופנו אליה ובמבוכה קלה היא הסבירה שכשהמשפחה עברה לתזונה צמחונית היא כבר הייתה גדולה דיה "להחליט לא להצטרף אליהם".

      בזמן הארוחה התאספו סביב החצר בני משפחה נוספים. הבית, שהיה שייך לסב המשפחה שנפטר, מכיל כעת את בני המשפחה המורחבת. אלמנתו של הסב יושבת כל אותה העת בפינת החצר, צופה במתרחש ואינה מצטרפת. "אני כבר אכלתי", היא מבליחה חיוך עדין וחוזרת לשתיקתה.

      בין האורחים מתרוצץ משה בן החמש, בנם הצעיר של מרגריטה ושלמה. הוא חסר מנוחה, כמעט משועמם, מעין נייר לקמוס לאווירה. קצב הדיבור של המבוגרים מייגע אותו, הנימוסים מביכים אותו והעניין שלו באוכל מצומצם. רק מאוחר יותר יצטרפו חמשת ילדיהם של עלי ובאסמה, ויארחו לו חברה. בינתיים הוא עובר בין המשתתפים ומזכה כל אחד במכה על כף ידו ללא הבדלי גזע ומין, בודק האם יש בנמצא פרטנר ראוי למשחק. בתום סבב אחד הוא מתפנה מאוכזב לטפס על חומת החצר.

      ארוחה משותפת ערבים מארחים יהודים בזרזיר, ספטמבר 2015 (יותם רונן)
      אפשר גם בלי בשר. באסמה מגישה צלחת של עלי גפן (צילום: יותם רונן)

      מפגשי "פותחים שולחן פותחים לב" עשויים מחומרים תמימים. יוזמה חברתית שתחילתה וסופה באנשים מהיישוב שמקדישים את זמנם הפנוי לסוגיה הבלתי פתירה סביב החיים כאן. יש שיגלגלו עיניים, יאמרו שהמפגשים הם בבחינת לשכנע את המשוכנעים. אחרים יצקצקו, יאמרו שהמשתתפים הם בלאו הכי חלק מאותה קהילה בעלת גוון אחיד שממילא פוקדת את כל אותם האירועים. למולם ניצב יעקב יוניש, חבר קיבוץ בית השיטה, בעשור השמיני לחייו. הוא סבלני וממאן להתרגש. כבר שנים ארוכות הוא סוחב את האבן הזו במעלה ההר, פעם אחר פעם.

      לפני שנה החליט להפוך את ניסיונותיו לחבר בין הקהילה היהודית והערבית לתנועה החדשה "צועדים יחד לעתיד משותף". "בשביל להאמין בדרך, חייבים מידה של תמימות", הוא עונה בשלוות נפש, "אחרת תישאר בבית". לדבריו התנועה פתוחה לכולם, ובבסיסה ההכרה במדינת ישראל כמדינה יהודית על בסיס מגילת העצמאות. "זה נכון, חלק הם בבחינת לשכנע את המשוכנעים", הוא מודה, "אבל חלק גדול עדיין זקוק לשכנוע וכולם מוזמנים". התנועה מונה כיום אלפי חברים, ומתחילת הפרויקט בחודש שעבר נפגשו כעשרים משפחות בארוחות ערב שונות.

      ארוחה משותפת יהודים מארחים ערבים בעמק יזרעאל, ספטמבר 2015 (יותם רונן)
      בונים גשר דרך צלחות האוכל (צילום: יותם רונן)

      יוניש עצמו מקפיד לקחת חלק פעיל במפגשים. בתחילת השבוע הזמין אל ביתו את בני משפחת שלבי מהכפר אכסאל, אחמד (62) ואשתו מלווים בכלתם פאתן (25) וכן את בני משפחת וונט לנד, ארט ואנט, תושבי בית השיטה, בשלהי שנות החמישים לחייהם, שעלו לישראל מהולנד לפני ארבע שנים. בתום גינוני היכרות קצרים יצאו האורחים עם יוניש אל הסוכה המאולתרת בחצר הבית להסבר על חג הסוכות. במטבח, רוני אשתו השלימה את ההכנות לארוחת הערב: גבינות מקיבוץ עין חרוד, סלט ירקות, פלאפל, עלי גפן ממולאים, מג'דרה וקובה. "יש לנו מסעדה מזרחית בכניסה לקיבוץ, ובכל פעם שמגיעים אורחים אנחנו אוהבים לקנות שם", היא מסבירה את המגוון.

      רגע לפני שהשולחן מתמלא באוכל, ארט ואנט מספרים על עצמם. הם הכירו בהולנד, בשנות ה-70 הגיעו לישראל להתנדב בקיבוץ, וחלמו במשך שנים ארוכות לחזור הנה. "שאלו אותי איך אני יכול לסבול את האופי של האנשים בישראל", משחזר ארט, "אני עונה שהאופי של האנשים זו הסיבה לחיות כאן". בני הזוג הקימו את הבית שלהם בחלקת אדמה בבית השיטה ועיצבו אותו כך שיתאים לעשורי חייהם המאוחרים. "בנית אותו בעצמך?", התעניין אחמד, ואילו ארט, נבהל מהאפשרות, הסביר לו שהכול עבודת אנשי מקצוע.

      אחמד הוא איש עסקים, חבר בוועד המנהל של התנועה "צועדים יחד לעתיד משותף". הוא מוכר היטב בקהילה שלו ולאורך השנים אף רכש חברים רבים מהמגזר היהודי. "אני ערבי פלסטיני אזרח מדינת ישראל", הוא מיטיב להגדיר את זהותו בארץ. במסגרת עבודתו הוא מרבה לנסוע לחו"ל. דווקא שם, הוא מרגיש שהזהות הזו עומדת למבחן. באחת מנסיעותיו האחרונות לסין הוא פגש איש עסקים איתו קשר קשרי ידידות, אולם ברגע שהקולגה הבין שהוא ישראלי, בחר לנתק את הקשר. "זה לא משנה לו אם אני יהודי או ערבי, מבחינתם אני מישראל, אז אני ישראלי".

      יהודים מארחים ערבים בעמק יזרעאל, ספטמבר 2015 (יותם רונן)
      בני משפחת שלבי מהכפר אכסאל ובני משפחת ונט לנד מבית השיטה אצל יוניש (צילום: יותם רונן)

      לצד אחמד ואשתו יושבת פאתן, אשת בנם שביקשה להצטרף למפגש. היא ילידת אכסאל, נשואה ולה תינוקת בת שנה וחצי בשם אמל, "פירוש השם בערבית זה תקווה". לפני שנה סיימה את לימודי ראיית החשבון באוניברסיטת חיפה ובזמן לימודיה הכירה יהודים רבים, אולם הקשרים נותרו בלתי ממומשים. "קשה לפתח קשרים חדשים, כשבכל יום לימודים אני צריכה לחזור הביתה, לטפל בתינוקת קטנה, להתכונן למבחנים ולהכין עבודות".

      פאתן למודת ניסיון וחוויות ממפגשים בין המגזרים. עוד כשהייתה תלמידת תיכון לקחה חלק במשלחת מעורבת של יהודים וערבים לגרמניה וכן הצטרפה לפרויקטים שונים שהפגישו בני נוער משני המגזרים במועצה. "אבל אני לא יודעת האם המפגשים האלה עוזרים" היא עונה מפוכחת ואחמד מוסיף שלצערו המפגשים בין בני הנוער מהכפר לבני הנוער מהיישובים היהודיים במועצה כמעט ולא מקיימים יותר "לו היו נמשכים, אולי זה היה עוזר".

      בינתיים רוני מתחילה להוציא את מנות ארוחת הערב אל השולחן. ההתעסקות באוכל גוזרת שתיקה ונרשמת מבוכה. יוניש לוקח על עצמו את עמדת המארח. "אתם אוהבים לשמוע סיפורים?", הוא שואל את אורחיו. "תלוי מי מספר", עונים לו, "לא לכל אחד יש את הכישרון לזה". יוניש מחייך ופורש ידיו לאחור. הוא מארח מיומן. עשיר במעללים, סיפורים ואנקדוטות, הוא סוחף את אורחיו.

      הוא פותח בסיפור על אשתו, וכיצד נהג להלחין לה שירים כשהיה צעיר. לימים היא הצטרפה לגבעתרון שם היא שרה כבר כמעט שלושה עשורים. פאתן, שכמעט ולא דיברה בארוחה, מחייכת בעדינות ואומרת ליוניש שגם היא בעצמה שרה, "בעיקר אום כולתום" היא מתגאה, ולפתע מסתייגת, "בעצם סיימתי עם זה, היום כבר אין לי זמן לשיר". יוניש מחלץ אותה ממבוכתה ופותח בשירה בערבית. אחמד סונט בו על רמת השפה אותה הוא מפגין, "לא למדת טוב ערבית, הייתה לך הזדמנות, אבל לא למדת". רוני חותמת את הארוחה עם רצף קינוחים שיוצאים אל השולחן: עוגת תפוחים, קערה מלאה גרגירי רימון, עוגת שוקולד וממתקים מהכפר.

      ארוחה משותפת יהודים מארחים ערבים בעמק יזרעאל, ספטמבר 2015 (יותם רונן)
      שירים בערבית, קצת הקנטות ולא מעט מנות טעימות (צילום: יותם רונן)

      חוזרים לבית משפחת עיאדאת בזרזיר. הביקור עומד בפני סיום. עלי חזר מהחתונה ומזמין את האורחים לשתות משהו חם בביתו שבקצה הכפר. בנות משפחת ברוך ממהרות לאסוף את הכלים מהשולחן ומסבירות באגביות שהן רגילות לקחת חלק בעבודות הבית, הן מבשלות ומנקות. "הילדים שלי יודעים להכין רק צ'יפס", עונה להן באסמה בחיוך ומסמנת שאפשר ללכת.

      שתי המשפחות נכנסות למכוניות בערבוביה וכלי הרכב, על אורחיהם ומארחיהם, פונים לשביל בצדי הכפר אל תוך שדה מבודד. מתוך המרחבים נגלה בית רחב ידיים, ללא שכנים, מאיר באורות צבעוניים וגינה גדולה. "אמא! הם גרים בארמון!", אומרת אחת הבנות ושאר הילדים מהנהנים בהתלהבות. משה הצעיר, יורד ראשון מהרכב, מבטו רציני, והוא אינו לוקח חלק בהתלהבות הכללית. בביטחון הוא פוסע אל הבית, נעלם בעומק קומותיו וחוזר כעבור רגע עם בן לוויה חדש, יאמן (6) בנם הצעיר של עלי ובאסמה.

      יאמן משתלב בעדינות במעגל המבוגרים הישובים ברחבת הבית. הוא ניגש לאמו ולוחש על אוזנה סוד. "קוראים לו משה", האם מחייכת אליו ועונה לו בערבית, "זה כמו מוסה". ההסבר מניח את דעתו, ועל פניו נראית הקלה. הוא אוחז בידיו של מוסה-משה וחוזר לפעילות בעומק הבית.

      שאר הילדים משחקים מחבואים. השפה אינה מכשול עוד, את הכללים כולם מכירים: לרוץ, להתחבא, לתפוס. בין המבוגרים התיישב מוחמד (10). הוא יודע עברית היטב, אבל מעדיף לשתוק. הוא עדיין ילד, אבל נהנה משיחות הגדולים. באסמה מספרת שלאחרונה הוא זכה באליפות הארץ בברידג' לבני גילו. שם, במסגרת המשחקים הוא רכש חברים יהודים רבים. "אבל מעולם לא ביקר ביישוב יהודי" היא אמרה ספק לעצמה ספק לאורחיה, "הם תמיד מעדיפים לבוא אלינו".

      ארוחה משותפת ערבים מארחים יהודים בזרזיר, ספטמבר 2015 (יותם רונן)
      אצל הילדים השפה אינה מכשול, את הכללים כולם מכירים: לרוץ, להתחבא, לתפוס (צילום: יותם רונן)

      עוד כילדה באסמה זוכרת את קשריו המרובים של אביה במגזר היהודי. ביתם היה פתוח תמיד לאורחים. "עד עכשיו באים אלינו חברים של אבא, עם הילדים והנכדים, ותמיד מתפעלים מרמת החיים שלנו". היא מסבירה לאורחיה שהם מקיימים מערכת כלכלית בין המשפחה המורחבת, מערכת של ערבות הדדית שמאפשרת להם לחיות ברווחה משמעותית. "בכל פעם שיש למישהו כסף, הוא מסייע לזה שאין, עוזר לשפץ בית, או לקנות רהיטים חדשים או כשנולד תינוק, וזה מאפשר לכולנו לחיות טוב יותר". באסמה מוציאה ריבת ענבים שהכינה היום, עדיין חמה וכולם טועמים. הריח מחזיר את משה למעגל. ידו האחת דביקה מהריבה ובשנייה אוחז בחותמת צעצוע שמצא. הוא עובר בין האורחים, מבקש מהם לפשוט זרוע, ומטביע בכולם, שווה בשווה ציור צבעוני. בתום הסבב אחיד, הוא חוזר שוב אל עומק הבית, לחפש את חברו יאמן.

      באסמה ממשיכה לספר שתמיד הרגישה נוח בחברת יהודים, "אולי בגלל שאני לא דתייה ואני לא נראית ערבייה". היא מחפשת הסבר. אבל ברור לה שמטפחת על ראשה הייתה משנה הכול. "ישר היו מרגישים שאני מאיימת". לפני שבוע ישבה בגלידריה ביישוב יהודי סמוך כשפיצוץ עז החריד את השקט. אחד הילדים מהישוב צעק שהערבים יורים טילים. באסמה נעלבה. "שאלתי אותו למה הוא אמר את זה, ונפגעתי. אני מרגישה שהגזענות עולה משני הצדדים, בעיקר כשיש אירועים ביטחוניים".

      מרגריטה חשה מעט לא בנוח מול הסיפור ומיהרה להסביר שזה לא מדויק. "מדובר בערבים אחרים", ומוסיפה שאנחנו חיים במציאות לא פשוטה כמו למשל בתקופת צוק איתן. גם כשעלו נושאים רגישים, האווירה בחצר בית המשפחה המשיכה להיות נינוחה. הביקור התארך הרבה מעבר למתוכנן ומרגריטה ושלמה החליטו לשתף בתהליך המתרחש בחייהם. הם הצטרפו ללימודי תורה רוחנית בשם "ספר הידע", שמקורה בטורקיה, וכבר צברה מאמינים רבים ברחבי העולם. מרגריטה מחלקת עלונים וחוברות ומסבירה שמדובר בידע אוניברסאלי שמאגד בתוכו את כל האמונות כולן, או כלשונה "ספר המאחד בתוכו את כל ספרי הקודש שירדו עד היום לפלנטה". עלי מתנצל ומסביר שהוא מוסלמי, וזו האמונה שלו. מרגריטה מנסה לשכנע אותו ש"ספר הידע" מתאים לבני כל הדתות, אבל הוא מרגיש לא בנוח ומבהיר שוב שטוב לו בדתו.

      בינתיים משה ויאמן חוזרים קצרי נשימה אל חצר הבית. כעת הם מצוידים ברובה צעצוע שמצאו. יאמן נעמד מחוץ למעגל, ואילו משה נכנס למרכזו. השיחה נפסקת לרגע וכל עיניי הנוכחים ננעצות בבן החמש האוחז באקדח הצעצוע. כשתשומת הלב התמקדה בו, משה חייך חיוך קטן, לקח נשימה עמוקה ועצר רגע. השיחה הפתוחה, שיתוף החוויות, התה טעים, והאווירה הנוחה סך הכול, עמדו מול קנה אקדחו של בן החמש. זה האחרון, מרוצה מתשומת הלב, משחרר נשימתו והחל יורה לכל עבר. בהוריו ומארחיהם, באחיותיו, בערבים וביהודים, בספרי הידע וצנצנת הריבה, בצלם, ובעיתונאית. בסיפור שלו, לו היה מתקיים, הוא היה מחווה תנועת ראש לעבר יאמן ושניהם היו מסתלקים אל תוך הבית, משאירים מאחור שאריות ריבת ענבים ושיחות של מבוגרים.

      ארוחה משותפת ערבים מארחים יהודים בזרזיר, ספטמבר 2015 (יותם רונן)
      בעיניהם כל המבוגרים אותו דבר. יאמן ומשה (צילום: יותם רונן)