בלב ל?בה של שכונה טיפוסית בעיר חולון מתנשא לו בניין חדש ויפה הבולט בשונותו הארכיטקטונית, שלא לומר "נטע זר" בשכונה שנבנתה אי שם בשנות ה-70 ובנייניה לא עברו מתיחת פנים מאז. אך לא רק הבניין החדשני והדשא המטופח המקיף אותו חריגים בנוף המקומי, אלא גם יושביו. עשרות ילדים זרים מאכלסים אותו - מלוכסני עיניים, כהי עור, בהירי עור, גבוהים, נמוכים, וחולי תסמונת דאון. הם ממלאים את חדריו ובליל של שפות שוטף את מסדרונותיו. לא תמיד הם מבינים אלה את אלה, אבל הרבה קולות צחוק נשמעים מחדרי המשחק, חרף קשיי השפה. ולא רק הם לא מבינים זה את זה, ספק אם תושבי השכונה המנומנמת בה הבניין שוכן מבינים מיהם שכניהם המתחלפים בקצב של אחת לחודשיים, בשלוש וחצי השנים האחרונות.
אלו הם הילדים של "הצל לבו של ילד" - עמותה הומניטרית ישראלית הדואגת לניתוחי לב מצילי חיים, ומעקב רפואי לילדים ממדינות מתפתחות. כל זאת בשיתוף פעולה מלא ומסור עם מחלקת הילדים בבית חולים וולפסון שבחולון. גילאי המטופלים בבית נעים מתינוקות רכים ועד מתבגרים בני 18 והם מגיעים מכל קצוות תבל: מסנט וינסנט ואקוודור שביבשת אמריקה, מוייטנאם וסין שבמזרח הרחוק (7% מניתוחי הלב), מרוסיה ומאוקראינה (4% מניתוחי הלב) ובשנים האחרונות בעיקר מאתיופיה, זנזיבר (טנזניה), סנגל, קונגו וניגריה. הילדים המגיעים מאפריקה מהווים כ-40% מניתוחי הלב, ויחד עם ילדים מהרשות הפלשתינית ואף ממדינות אויב כמו עיראק וסוריה, הם מהווים ביחד 49% מניתוחי הלב במקום. ילדי הרשות הפלסטינית אינם לנים בבית, והם חוזרים לביתם עם שחרורם מבית החולים. הבית מאכלס בזמן שיא 60 ילדים ומעט מהוריהם והוא כמעט תמיד מלא הביקוש רק הולך ועולה והמלאכה מרובה.
הבית המטופח כולל חדרי שינה באגף העליון, מטבח, פינת אוכל וחדרי משחקים בחלק התחתון. כמעט בכל חדר כזה משחקים ילדים ממדינות זרות, מתקשרים עם הידיים, חלקם מדברים באותה שפה, וההפעלות והמשחקים עוברים בצורה שקטה יחסית לגילם הצעיר. האווירה נעימה וביתית, הילדים מחוייכים לרוב, קשה לדמיין את המאבק הנורא והאמיץ שלהם על חייהם, רק לפני רגע קט עברו ניתוח מסובך ומפחיד בבית החולים, והם לגמרי לבדם. מרבית הילדים שמגיעים לישראל, מדינה זרה שמעולם לא שמעו עליה לפני כן, מגיעים ללא ליווי של הוריהם. העמותה מממנת ליווי הורים לתינוקות ולילדים עד גיל חמש, ומאחר שהילדים מגיעים מכפרים עניים ואין ביכולתם הכלכלית לממן את נסיעת ההורים, הם עוברים לבדם פעמים רבות ניתוחים מורכבים בגילאים כה צעירים, לפעמים בני 6 ו-7 בלבד. לאחר הניתוח הם שוהים בבית החולים שבועות ארוכים לבדם.
עם שחרורם מבית החולים הם מתאכסנים בבית הילדים חודש נוסף לפחות, ובמשך כל הזמן הזה הם לא מדברים עם הוריהם אפילו לא פעם אחת. מבין הילדים הללו אנחנו פוגשים את אחמד עלי סולימאן, ילד בן 13 שהגיע לישראל בתחילת החודש מכפר עני באזור ניארוגוסו, שבמערב זנזיבר. אחמד סובל ממחלת לב ראומטית, תוצר אכזרי להזנחה רבת שנים והיעדר טיפול תרופתי בדלקת גרון פשוטה בה לקה בילדותו, שהידרדרה לדליפה של אחד ממסתמי הלב. מחלות לב ראומטיות הן סממן אופייני לאוכלוסיות עניות במקומות הרחוקים מטיפול רפואי מקצועי.
אחמד בולט לעינינו בבדידותו. ברחבת הטלוויזיה הילדים משחקים אחד עם השני, אך הוא מרוחק מהם. מרותק לטלוויזיה. אני שואלת אותו אם זאת הפעם הראשונה שהוא רואה טלוויזיה, הוא משיב שכבר ראה בעבר כי לאחד השכנים בכפר שלו יש אחת והוא מרשה לו לפעמים. "אבל כאן בארץ הקודש הצפייה אינה מוגבלת והוא רואה סרטים מצוירים בטלוויזיה צבעונית כאהבת נפשו", מציינת פטמה, אחות בית חולים מעיר הבירה "סטון טאון" שבזנזיבר, המלווה את אחמד וקבוצה של ילדים רבים במסעם לישראל. "אחמד מתבודד בגלל שהוא לא מבין את הילדים, הם לא דוברי שפתו ומי שהגיע איתו מזנזיבר הם ילדים בני 3-4, הוא גדול מכדי לשחק איתם. אבל הוא איתנו המבוגרות כל היום, וגם הטלוויזיה משמחת אותו", היא מסבירה.
החיוך הענק שאינו יורד משפתיו בהחלט מסגיר את שביעות רצונו, ועומד בניגוד מוחלט לצלקת הענקית על חזהו. הוא מסכים להתנתק מעט מהטלוויזיה. "זאת הפעם הראשונה שלי. אני לא מכיר את ישראל אבל אני ידעתי למה אני בא לכאן, לעשות ניתוח, להציל לי את החיים. הרופאים בבית אמרו לי, הלכתי למרפאה כל חודש בגלל המחלה שלי ובסוף אמרו לי שבישראל יצילו לי את הלב", הוא מסכם בטון ענייני ובוגר מאוד לגילו. "זאת הפעם הראשונה שאני עוזב את אימא ואבא והאחים שלי בבית. אבל אני לא פחדתי ואני לא מפחד. אני רק מתגעגע אליהם".
הסתכלות מהירה על אחמד מסגירה את המצב הכלכלי של משפחתו. הוא כחוש מאוד ואובחן כסובל מתת משקל. פטמה מאשרת שהוא מגיע מכפר עני מאוד בזנזיבר, אין להם חשמל בבית וגם לא מים זורמים, שצריך לשאוב מבאר בכפר. הם שבעה אחים ואחיות, הוא השלישי במספר, ועד לא מזמן כולם ישנו במיטת ברזל אחת, אבל לאחרונה אביו שבר את המיטה ויצר ממנה מיטת קומתיים. הוא ישן במיטה העליונה בשל מחלתו, חלק מאחיו הבוגרים במיטה התחתונה, ושאר יושבי הבית ישנים על הרצפה. אין לו צעצועים בבית והמתנדבים של העמותה מעידים על התרגשותו לקבל דפים חלקים וטושים לצביעה. למרות זאת, אחמד עושה מאמץ עילאי לשדר תמונה ורודה על חייו בכפר.
"אבא עובד בבניין ואימא עקרת בית, אנחנו אוכלים טוב, יש לנו דגים וקארי, ואנחנו אוכלים שלוש פעמים ביום", הוא מנדב מידע, "לפעמים אני שומר על עדרים של שכנים שלנו ונותן את הכסף למשפחה שלי". פטמה סוברת שהוא מתבייש במצב בביתו ומסתיר את האמת. "הוא אמר לי שהוא הלך כמה שנים לבית ספר, אבל כשהגענו לישראל והייתי צריכה לרשום אותו לבית החולים הוא אפילו לא ידע לרשום את שמו", היא מספרת. "אני רוצה לדבר עם אבא שלו שירשום אותו שוב לבית ספר, אחמד אמר לי שהוא רוצה לחזור ללמוד".
יתרה מכך, כאשר מתנדבי העמותה הצליחו לגייס בחגים מתנות לילדים ואף דמי כיס של 50 שקלים לכל אחד, הילדים קנו לעצמם ממתקים ומשחקים, אבל אחמד ביקש מאנשי הצוות בעמותה שיקנו לו בכסף הזה תיק גב לבית הספר. מעולם לא היה לו. אנחנו מבקשים מההורים לגייס לילדים 80 דולר לנסיעה, הילדים רעבים וצמאים, זאת דרך ארוכה עד לישראל, וגם לפעמים בשדה התעופה גובים קנס יציאה של 48 דולר. אבא של אחמד ביקש עזרה כספית במסגד, אבל רק אחרי שהנפקנו לו מכתב רשמי של בית החולים, האמינו לו שם והלוו לו כסף. למזלנו, לא דרשו מאיתנו קנס יציאה ואחמד לא הסכים לקנות אפילו בקבוק מים עם הכסף, למרות ששאלתי אותו שוב ושוב אם הוא לא צמא או רעב. לבסוף הוא סיפר לי שהוא שומר על הכסף כי הוא רוצה לקנות בו פרה או עז כשיחזור לזנזיבר, לעזור למשפחה שלו, אז לא נורא אם הוא רעב קצת".
אחמד ממשיך להחזיק בארשת פנים חתומה ושלווה. "לא אכפת לי להישאר פה עוד חודש, אני אוהב פה, יש מגדלים גבוהים ויפים והרופאים פה טובים. אנחנו גם אוכלים פה בזמן ומקבלים עוף ותה וחלב. אני מרגיש פה בנוח. כשאחזור אספר לכל החברים שלי על ישראל. זה מקום טוב", הוא מסכם.
לורה קפיף, אם הבית זה 14 שנה בעמותה, היא "האימא המחליפה" של הילדים הבודדים הקטנים ומכירה כל אחד ואחת מהם. "בישראל כל ילד שתגידו לו שהוא הולך לניתוח לב או שיהיה בהרדמה, בוכה וצורח ומתנגד לניתוח. הילדים פה רק שומעים שמועד הניתוח שלהם מתקרב ומיד קופצים משמחה", היא מספרת, "ההישרדות שלהם מדהימה כי זה מה שהם מכירים. זה לא שאין פה בלגן, הם ילדים אחרי הכול ויש מריבות לפעמים, אבל נוצרות פה חברויות של שנים בין הילדים".
את העמותה הקים ד"ר עמי כהן ז"ל, מנתח לב יהודי-אמריקאי שעלה לארץ והשתלב במחלקת הילדים בוולפסון שבחולון, אי שם בתחילת שנות ה-90. העמותה נולדה במקרה. זמן קצר לאחר התחלת עבודתו בבית החולים הוא קיבל טלפון מקולגה, שהיה הקרדיולוג היחידי בכל אתיופיה, שמנתה אז כ-75 מיליון איש. הוא אבחן ילדים רבים כחולי לב קשים אך נתקף בתסכול רב על שאינו יכול לטפל בהם, שכן בכל אתיופיה לא נמצא מנתח לב ילדים. הוא שאל את ד"ר כהן אם יוכל לקבל אליו שני מקרים קשים של ילדים קטנים, בן ובת, שהיו בסכנת חיים ממשית. ד"ר כהן הסכים, הילדים הוטסו לישראל ונותחו בהצלחה, ד"ר כהן אף שיכן אותם בביתו לאורך זמן ההחלמה. אלא שאז הטלפונים החלו להגיע, שמו של מנתח הלב רחב הלב מ"מדינת היהודים" שמוכן לעזור לחסרי כל מאתיופיה הופץ כאש בשדה קוצים, והחלו לזרום אליו כמויות גדולות יותר של ילדים גוססים.
ד"ר כהן הבין מהר מאוד שלבו נימצא בפרויקט ההצלה הייחודי הזה, והוא הקים עמותה קטנה שתעזור לו לקבל ולכלכל את הילדים הללו. השאר היסטוריה. עד היום נבדקו ואובחנו למעלה מ-8,000 ילדים ונותחו יותר מ-3,700 ילדים על ידי סגל הצוות הרפואי של "הצל לבו של ילד". מספר ניתוחי הלב מאז הקמת העמותה גדל באופן דרמטי: מ-48 בשנת 1996 עד ליותר מ-260 בשנת 2013.
העמותה הרחיבה פעילותה לשני אפיקים נוספים, לצד קבלת ילדים חולי לב. האחד הוא הגעת משלחות של צוותים רפואיים מ"הצל לבו של ילד" למדינות המתפתחות, שלוש פעמים בשנה, לביצוע בדיקות ומתן טיפול ראשוני לילדים חולי לב קשים, והשני הוא שליחת הילדים שנזקקים לניתוח מציל חיים הישר למחלקת טיפול נמרץ בוולפסון, חולון. מלבד זאת, לעמותה אפיק פעולה ייחודי והוא הכשרה תוצרת כחול לבן של רופאים ואחיות מקומיים בתחומים שונים הקשורים לניתוחי לב ילדים, כדי שיוכלו לפתח עצמאות רפואית בארצם ופיתוח תשתיות רפואיות.
אותם אנשי צוות הופכים להיות "חברי השותפויות" של הצוותים הרפואיים בוולפסון, ונרקם קשר קולגיאלי רצוף וארוך שנים בין שני הצוותים מהיבשות השונות, המאפשר מעבר של חולים ממדינות עולם שלישי לישראל, כולל תיקיהם הרפואיים וכן מעקב וטיפול משלים על ידי הצוות האפריקני כשהילדים חוזרים מניתוחים מישראל. ההכשרה נעשית בישראל לתקופה בת שנה עד שש שנים, והיא מעמידה חלוצים של ממש בתחום הרפואה במדינות הנחשלות. "רק עכשיו סיימנו עם קבוצה של עשרה אנשי צוות רפואי, בראשה מנתח שהיה שש שנים בוולפסון, והיום הוא מנתח לב הראשון והיחיד שיש בטנזניה. את המקום שלו בוולפסון תפס מנתח מאתיופיה, שנמצא אתנו כבר שלוש שנים, והוא יחזור בעוד שנתיים לאתיופיה ויהיה למנתח לב הילדים הראשון במדינה. כשחושבים כמה תושבים יש באתיופיה, אוכלוסייה שמונה למעלה מ-90 מיליון איש, זה פשוט אבסורד שעדיין אין להם", אומרת תמר שפירא, מנהלת קשרי החוץ של העמותה.
שפירא נמנית על בכירי העמותה, ונוטלת בה חלק כמו שאר העובדים, כולל הקפצות שבועיות לשדה התעופה לקבל את פניהם של הילדים החולים באישון הלילה. "אנחנו נוסעים לקבל אותם באמצע הלילה מלווים ברופא מוולפסון, כי לפעמים באים ילדים במצב קריטי וצריך לחכות להם אמבולנס בשדה", מתארת שפירא את הפעילות, "רבים מהם עושים דרך ארוכה, ועוזבים את הכפר שלהם והמדינה שלהם בפעם הראשונה. ילדה אחת מאתיופיה פעם אמרה לי כשרק נחתה 'נכנסתי לציפור ענקית שלקחה אותי לעולם אחר'. הרבה פעמים הם באים עם שקית ניילון קטנה וקופסה, כי זה כל רכושם. הם באים עייפים וחולים ומסכנים, אנחנו משכנים אותם בבית, מנסים לחזק אותם, וכמה חודשים אחרי יש להם לפחות תיק אחד מלא בבגדים שלורה דואגת לסדר. אנחנו מאוד נקשרים לילדים האלו, אנחנו הראשונים שרואים אותם, אני נותנת להם את היד בהסעה, מלווה אותם כל התקופה, כשהם נוסעים הביתה זאת שמחה גדולה מהולה בכאב הפרידה. הם עוברים פה מסע מאוד רציני", היא מסכמת בהתרגשות.
לחלק מהילדים המצב הרפואי הוא רק בעיה אחת. חלקם נאלצים לעבור תלאות נוספות מאחר שהם מגיעים ממדינות אויב כמו סוריה ועיראק, והנסיעה ל"מדינת הציונים" מסכנת אותם לא פחות. "הבאת הילדים ממדינות כמו סוריה ועיראק הרבה יותר מורכבת", אומרת בזהירות שפירא, "וזה גם מאוד תלוי מאיפה הם באים. היו לנו ילדים מסוריה שלא יכולנו לומר מאיפה הם מגיעים וגם להם אסור היה לומר לאן הם הולכים. לרוב הבריחו אותם דרך ירדן או דרך מדינות אחרות שאסור לי להסגיר את שמותיהן. אנחנו מסתייעים בארגון 'שבט אחים' במקרים האלו, ויש לנו שת"פים נהדרים עם כוחות הביטחון ומשרדים ממשלתיים בכל מה שקשור לאישורי כניסה מהירים".
"היה לנו פה לא מזמן ילד מבגדד שכל זמן השהייה שלו בארץ אמרו לו שהוא בירדן, כי הוא היה בגיל שעדיין אפשר היה לספר לו סיפורים אבל גם גדול מספיק בשביל לפטפט כאשר הם חוזרים חזרה לארצם, וההורים לא רצו לקחת את הסיכון. יש כאלו שנסעו דרך מספר מדינות עד שהגיעו לכאן, ואחרים הגיעו בזהויות בדויות".
שפירא מתארת חששות אמתיים לבעיות והתנכלויות כלפי החולים ומשפחותיהם כשהם חוזרים לארצות מוצאם בתום תקופת השהות בישראל, אך לפעמים שהותם דווקא מסייעת למשפחות גם ברמה הביטחונית. "התאשפז פה לפני שנה בערך ילד יזידי עם אבא שלו. בעודו שוהה בוולפסון, האבא ראה פה באחד הערבים חדשות בטלוויזיה שדאעש חדרו לאזור הכפר שלו אז הוא מיד התקשר לאשתו וצרח עליה לברוח להרים או ליער. כל המשפחה ניצלה בזמן. הוא כמובן לא יכול היה לומר להם איפה הוא נמצא מחשש לחייהם אבל לבסוף הוא אפילו הציל אותם ממוות", היא מספרת.
במחלקת טיפול נמרץ אנחנו פוגשים את קורדה מחמוד עבאד (23), אימא צעירה ומודאגת מכורדיסטן העירקית, שבאה לטפל בבנה בן התשעה חודשים הסובל ממום לבבי מלידה. הרופאים בוולפסון הצילו את חייו עם הגיעו לבית החולים לפני חודשיים כשהשתילו בלבו מסתם מלאכותי, אך בבוקר ביקורנו במחלקה מצבו הידרדר מאחר שלא הצליח לעלות במשקל וריאותיו נמלאו מים, מה שהעמידו בסכנת חיים.
"הכי קשה לי שאין לי כתף לפרוק עליה את כל מה שאני עוברת", משתפת קורדה בעיניים דומעות, "הצוות פה אחלה וגם המתנדבים שלוקחים אותי לישון אצלם בירושלים מדהימים, אבל לבסוף אני פה חודשיים לבד, שעות על גבי שעות ואין מי שיחליף אותי. אני מתפללת ומפנטזת שיאשרו לבעלי להגיע לכאן, שיחלוק איתי בנטל, אני חזקה בשביל הבן שלי אבל כל כך עייפה".
גם היא, כמו שאר הזרים שמגיעים לישראל, לא שמעה על המדינה קודם והיו לה חששות רבים. "אני רק ידעתי שבעיר שלנו יש רחוב עם שם מוזר, הבנתי שהוא בעברית זכר לקהילה מאוד גדולה שהייתה פעם באזור שלנו", היא מספרת, "פחדתי לבוא, אבל הרופא אצלנו, וגם בעלי והסביבה, שכנעו אותי. אמרו לי שישראל זאת מדינה מפותחת ויפה ושאין לי ממה לפחד. נכנסתי לאינטרנט וקראתי על תל אביב וירושלים. כשהגעתי לפה, אחרי כמה שבועות לקחו אותנו מהעמותה פעם אחת לראות את הים של תל אביב. זה היה אחד הימים הכיפיים בחיי".
"אני מספרת למשפחה ולחברים שלי מה שאני מספיקה לראות מישראל והם ממש מקנאים בי. מעולם לא יצאתי מהעיר שלי וגם לא מהמדינה שלי", היא מספרת, "אין לי חשש לומר שאני בישראל. גם כשביקשתי חופש של שנה מהעבודה בבנק הייתי חייבת לספר להם למה ואמרתי. אף אחד לא הגיב באופן שלילי, נהפוך הוא. המצב אצלנו במדינה לא יציב, גם פוליטית וגם ביטחונית. למרות שאילחמודלילה דאעש לא הגיעו לאזור שלנו עדיין".
קורדה היא מוסלמית אדוקה. ניכר שהיא כבר הספיקה להבין שיש בישראל מתיחות בשל הסכסוך היהודי-פלסטיני אך היא נזהרת מליפול למוקש הזה. "זה לא מעניין אותי", היא חורצת, "המטרה שלי היא להציל את הילד שלי, יכולתי לבחור לנסוע להודו אבל הבנתי שפה הצוות המקצועי ביותר, ואני שמחה שעשיתי את זה. יש פה צוות נהדר ומסור, וגם האנשים שפגשתי פה הם אנשים טובים. אין הפרדה בחדרים ואנחנו כולנו ביחד, גם נשים כורדיות וממדינות אחרות, וגם ישראליות. יש ביננו המון כבוד הדדי".
העמותה חוגגת בשבוע הזה 20 שנה להיווסדה, והיא מציינת זאת בערב גאלה ייחודי שיתקיים ב-6 באוקטובר בהיכל התרבות בתל אביב, בליווי אמנים ידועים ותזמורת הסימפונט רעננה. המטרה, כמובן, היא גיוס תרומות להמשך מימון ותפעול הפעילות ההומניטרית של העמותה. אך לא רק 20 שנות פעילות וולונטרית חוגגים השבוע בעמותה, אלא גם את מימושו של החזון הגדול ביותר של ד"ר כהן ז"ל והוא הקמת בית חולים בינלאומי לילדים, במימון עיקרי של העמותה, בשיתוף משרד הבריאות, בית חולים וולפסון ועיריית חולון, שיספק בראש ובראשונה מענה רפואי מקצועי לאוכלוסיית הילדים המתגוררים בסביבה (דרום תל אביב, חולון, בת ים) וכן יטפל בילדים מכל העולם.
הקמת בית החולים, אשר הנחת אבן הפינה תצוין במהלך ערב הגאלה, תארך כשלוש שנים, שבסופם יעמדו לשירות הציבור חדרי ניתוח, יחידה לטיפול נמרץ לילדים, מכון לב ומחלקות אחרות לילדים, ולא פחות חשוב, ישולשו כמות המיטות במחלקות, דבר שיאפשר קבלת מספר רב יותר של ילדים מהארץ וממדינות זרות, והוא יהווה אחד המרכזים המובילים בארץ לטיפול בילדים חולי לב. "אני יודעת שאנחנו מטפלים בעיקר בילדים ממדינות זרות", מסכמת שפירא, "אבל הקמת בית החולים הזה, שממומן בעיקר מהתורמים שלנו היא הדרך שלנו לחזק את רפואת הילדים, וזה קודם כל בבחינת חדשות מרעישות לילדי האזור. אנחנו מאמינים בתיקון עולם, אך לא שוכחים שעניי עירך קודמים".