יום הכיפורים הוא זמן של חשבון נפש ובקשת סליחה, וכשאני חושב על מאורעות השנה האחרונה ביציע, אני נזכר ביוסי, אביו של חבר שלי, שעוד בימי נעוריו היה נוסע מקריית שמונה לכל משחק באצטדיון ימק"א ובהמשך לטדי. באותה הדרך חינך יוסי את בנו על אותה אהבה חסרת גבולות לקבוצתנו, בית"ר ירושלים.
חטאתם לפנינו פרויקט מיוחד לרגל יום הכיפורים
לפני כמה ימים פגשתי את יוסי וביקשתי ממנו סליחה. סליחה על האלימות, הגזענות וההתנהגות של דור האוהדים שלנו שלא עולה בקנה אחד עם הדרך שבה הוא הלך, הדרך שבה הוא גידל את בנו. אני מתנצל גם בפני הילדים שהוריהם מסרבים לקחת אותם למגרשי הכדורגל, ולכן ייתכן שלא יגדלו עם אהבה לקבוצת כדורגל - אהבה שזר לא יבין - כי הטריבונה כבר לא מקום קהילתי, אלא כזה שנשמעים בו קללות שאב לא רוצה שבנו ישמע.
עם זאת, באותה נשימה, אמרתי ליוסי שכבר מאס באלימות ולא מגיע למגרשים, שאנחנו נמשיך במאבק נגד אותם "אוהדים". לא ניתן להם לגנוב את הקבוצה שלנו, לא ניתן להם לקחת את האהבה שלנו.
מאותם עבריינים אני דורש התנצלות, התבוננות אמיתית פנימה ובקשת סליחה כנה על ההתנהגות שמגרשת את חבריי מהמגרשים. המראות אליהם נחשפנו בבלגיה לא מייצגים אותי ואת חבריי, ודאי לא את הדור שגידל אותנו לאהבת הקבוצה. התקשורת אמנם נוטה להנציח את הסטיגמה, אבל אותה קבוצת אוהדים באמת מכתימה את הרוב המכריע של אוהדיה הנפלאים של בית"ר ירושלים.
כולי תקווה שהקולות והמראות השליליים מבלומפילד, נתניה ושאר המגרשים בישראל ילכו, ממש כמו התרנגול, לכפרות. זה מתחיל בחינוך, אבל כדי שהשינוי יגיע יש צורך בחקיקה ובאכיפה בהתאם. שרת התרבות והספורט, השר לביטחון הפנים - לטיפולכם המסור בשנת תשע"ו אודה. מגיע לנו ולדור הבא של אוהדי הכדורגל בישראל ליהנות ממגרשים נעימים ונקיים מאלימות.