לפני מספר שבועות, בעיצומו של הקיץ, כמו ישראלים רבים, גם אני מצאתי את עצמי בשדה התעופה, ממתין לטיסה. השעה הייתה מאוחרת ונותרה לי חצי שעה עד לשעת העלייה למטוס. בעודי מתהלך בחנות הדיוטי פרי, ניגש אליי אדם, בשנות החמישים לחייו ופנה אליי בשמי הפרטי: "יריב, מה שלומך?", "טוב תודה" עניתי בחיוך. האלמוני המשיך ושאל לאן מועדות פניי וכשעניתי "קולומביה, דרום אמריקה", אמר האלמוני: "מצוין, סע כמה שיותר רחוק מכאן". המשכתי לחייך בנימוס ובחרתי להמשיך לעסוק בענייני, אך האלמוני לא הרפה, הרים את קולו וחזר על דבריו: "סע רחוק מכאן ככל שאפשר".
לאחר מספר שניות אמרתי לאותו אדם כי אם לא יחדל ממעשיו ויניח לי אפנה לגורמי הביטחון, באותו רגע התקרב אליי האלמוני כשכף ידו קמוצה לאגרוף ואיים עליי במילים בוטות, ביקשתי מהמוכרת שצפתה המומה במתרחש להזעיק אבטחה ורק לאחר הגעתו של המאבטח, החליט אותו אדם להיבלע בהמון ולהיעלם. באותם רגעים של כעס ועלבון, שמחתי רק על כך שבאותו מעמד מביך ומאיים, הייתי בגפי, ללא בני משפחתי הקרובה. אפשר רק לדמיין כיצד הם היו מרגישים אם היו נחשפים למציאות כה מכוערת ומקוממת.
חטאתם לפנינו פרויקט מיוחד לרגל יום הכיפורים
אני מבין לחלוטין כי עשייה ציבורית שנויה במחלוקת מביאה עמה גם תגובות מהציבור, חלקן תומכות וחלקן מתנגדות, וכפי שאני חש שמחה רבה לקבל מילות עידוד ותמיכה, כך עליי להבין שעם המחויבות האידיאולוגית והפעילות הציבורית, תגיע גם ביקורת, לא תמיד מנומסת ולעיתים רבות חריפה. אך מצב שבו הביטחון האישי שלך מעורער, והאווירה מסביב הופכת אלימה ומורעלת איננו כלול בדרישות התפקיד. רציתי לומר לאותו אלמוני משדה התעופה, ולחבריו כותבי הטוקבקים או המאיימים בפייסבוק, קחו את יום הכיפורים, עצרו לרגע, תחשבו על מעשיכם, על הקלות הבלתי נסבלת בה אתם מקטלגים אדם החושב אחרת מכם והופכים אותו לאויב, ועל הצורה שבה אתם הופכים ביקורת לגיטימית לשיח מאיים ואלים.
אותם אנשים שממהרים להכריז כי כל שמאלן הוא בוגד ועוכר ישראל, לא מנסים להבין אמת פשוטה אחת, אנשי השמאל הם פטריוטים ישראלים, שרואים במדינת ישראל ביתם ועושים ככל שהם יכולים על מנת שישראל תהיה מקום בטוח, ערכי, דמוקרטי וציוני. אנו גדלים באותן שכונות, משרתים באותן יחידות צבאיות, מבכים את נופלינו ביום הזיכרון וחוגגים יחדיו את יום העצמאות. כוחה של החברה הישראלית טמון, בין היתר, ביכולת שלה להכיל דעות שונות ולאפשר ויכוח נוקב על דרכה. אנחנו חושבים אחרת, אין ספק, אנו מרגיזים אחד את השני, זה ברור, אבל אנחנו חלק מאותה חברה, חווים את אותם קשיים, עצובים ושמחים יחד, כולנו בני אדם, אזרחי המדינה. אך כאשר תפיסת העולם הופכת חד ממדית, כאשר כל מי שמתנגד למדינות הממשלה הוא אויב, האיזון מופר וישראל מפסיקה להיות בית בטוח וחופשי לכל אזרחיה.
לא רק המאיימים והמטרידים צריכים לעצור לרגע ולחשוב על מעשיהם ביום כיפור זה, הם אינם פועלים בחלל ריק אלא מוזנים מדברי בלע ושטנה המוכתבים מצד פוליטיקאים בכירים, על מנת להשיג מטרות פוליטיות. ראש הממשלה הוא ראשון המסיתים, כאשר יממה לפני הבחירות בחר לתאר בפני הציבור כיצד עמותות השמאל מסיעות באוטובוסים המוני ערבים הנוהרים אל הקלפיות. וכשראש ממשלה מתבטא כך, איך אפשר שלא לצפות מחלקים בציבור לאמץ את השפה ולהפנים את המסר.
גם השנה ההסתה וההקצנה הביאו לנפגעים בנפש, בינינו מסתובבת חבורה של אנשים האחראים לשריפה של משפחה פלסטינית שלמה, מהם אין לי שום ציפייה לחרטה או חשבון נפש, אך מגורמים רבים בחברה הישראלית המלהיטים את הרוחות ומציגים את השמאל והערבים כולם כאויב, כזה שיש להילחם בו, אני מצפה לעצור לרגע ולחשוב. האם זאת המדינה לה הם מייחלים, מדינה של אלימות ופחד, גזענות והשתקה? מדינה שבה רק עמדה אחת לגיטימית, כזו שבה אין חופש להבעת עמדה? בואו ננצל את יום הכיפורים לעצירה קטנה, שבה נזכור לרגע שגם אם יש חילוקי דעות חריפים וקשים, טוב שיש מי שנאבק על עתיד המדינה מימין ומשמאל, טוב שיש מי שמגלה אכפתיות ומוכן לספוג אש על הבעת עמדות, טוב שיש מי שמאתגר את השלטון, טוב שהחברה הישראלית מאפשרת חופש ושיח פתוח, טוב שיש מי שמרגיז אותנו, גם בצד השני. חתימה טובה.