פנחס בראל לעולם לא ישכח את הנדר שעליו התלחש בשיחה עם שני חבריו מגבעת יואב שברמת הגולן לצום ביום הכיפורים של שנת 1974. במשך כל 69 שנות חייו היה זה יום הכיפורים הראשון והאחרון שבו צם. השבועה החד-פעמית ניתנה במוצאי יום הכיפורים ב-6 באוקטובר 1973. באותו בוקר של יום דרמטי עוד ניסו השלושה להפיג את שעמום השמירה על עדרי הבקר של חבריהם למשק באמצעות ציד חוגלות.
בערב באותו היום הוא נשבע לצום ביום הכיפורים הבא. היה זה בתום שש שעות שבמהלכן הסתתרו השלושה מפני הפגזות כבדות ממטוסי מיג סורים ומאש ארטילריה, שוכבים בתוך מעביר מים צר מתחת לכביש שעליו נעו ללא הרף טנקים וכלים צבאיים. "שמענו כל הזמן שרשראות של טנקים שנעים על הכביש מעלינו. בסביבות השעה 20:00 בערך, שמענו כלי נוסע ופתאום פיצוץ ומנוע שכבה. הבנו שמשהו נתקע לנו מעל הראש. הסתכלתי החוצה והדבר הראשון שראיתי היה תפוח של מקלע כבד. הצצתי עוד קצת ואז ראיתי טנק עם זיגזגים ירוקים כאלה. הבנתי שמעל הראש שלנו עומד טנק סורי", נזכר בראל בשיחה עם וואלה! NEWS.
הוא הוסיף: "החושך אמנם כבר ירד, אבל בחוץ היה ממש אור יום כתוצאה מאש ההפגזות הכבדות. התחלנו להתלחש ופתאום ראינו שמישהו חוסם קצת את העיגול של האור מהצד השני של מעביר המים. הבנו שזה כנראה חייל מהצוות של הטנק הסורי. כל מה שהיה לנו זה רובה ציד ציפורים. נשבענו שאם נצא מפה בחיים - נצום ביום כיפור הבא".
משה דיין הבטיח: "חבר'ה, הכול יהיה בסדר. הכול בשליטה"
עלילותיהם של בראל וחבריו דאז לגבעת יואב שהצליחו לחמוק ממעביר המים מבלי שהחיילים הסורים הבחינו בהם, מקפלות בתוכן את הסיפור שמעט מאוד סופר עליו בעשרות אלפי העמודים שנכתבו על מלחמת יום הכיפורים ההתמודדות של תושבי רמת הגולן עם המלחמה שפלשה, פשוטו כמשמעו, לבתיהם וציוותה עליהם להתפנות תחת אש. השאננות שלטה באותם ימים ואפילו בשעות שלפני פרוץ המלחמה חלחלה גם ליישובי רמת הגולן שהוותיק שבהם, קיבוץ מרום גולן, עלה על הקרקע רק שש שנים קודם לכן. המתיישבים הוותיקים זוכרים כיצד יומיים לפני המלחמה ביקר אותם שר הביטחון דאז, משה דיין, והבטיח: "חבר'ה, הכול יהיה בסדר. הכול בשליטה".
רק שעות בודדות בטרם פלשו הסורים, קיבלו תושבי הגולן הוראה להתפנות מהיישובים. אבל רבים מהם, שהושפעו בין היתר מדבריו של שר הביטחון, סירבו להתפנות. "ב-22:30 מגיע איזה סג"מ: 'יש מבצע ילד'. 'מה זה?' שאלתי. 'צריך לפנות נשים וילדים'. אמרתי: 'שלילי. לא בא בחשבון'. אמנם ראינו פה ושם קצת כוננות, אבל גם ב-1970 אמרו לפנות ולא פינינו. נסעתי עם אלי זיו המא"ז (מפקד אזור, ע"ח) לבסיס נפח, כדי לברר מה זאת החוצפה הזאת", שחזר בראיון עבר יהודה הראל, מראשוני המתיישבים בקיבוץ מרום גולן שלימים כיהן כחבר כנסת מטעם מפלגת "הדרך השלישית".
הוא העיד כי במזכירות המשק החליטו ברוב של קול אחד לפנות. "בשעה 2:00 בדיוק מפציצים אותנו שני מטוסים סוריים, באותה שנייה נפתחה הפגזה. למזלנו, הילדים הספיקו לרוץ חזרה למקלטים". לאחר מכן הגיעו שני אוטובוסים שעליהם עלו הנשים והילדים. הראל סיפר כי נאמר לו שיש "ברוך" גדול בחרמון. ושאין שום כוחות בנמצא שיכולים למנוע מהסורים להיכנס למרום גולן.
"מה שלא פגע בנו, פגע בשלושת הכפרים הדרוזים"
הדרוזים במג'דל שמס היו אלה ששילמו מחיר כבד מאוד על "הברוך הגדול בחרמון" שהחל בכיבוש מוצב החרמון על ידי הסורים. התושבים שרק שש שנים קודם לכן היו עוד אזרחים סוריים, ספגו הפגזות כבדות שהובילו לאבדות כבדות בנפש. "כ-10 הרוגים בכפרי הדרוזים בגולן בתקיפת מיגים על נשים וילדים", זעקה כותרת עיתון מעריב ב-7 באוקטובר 1973. "היינו במטעים ועסקנו בקטיף התפוחים. כשראינו את המטוסים הסורים, חזרנו מיד הביתה", העיד אז סעיד אחמד סאלח שנפצע באורח קל מרסיסים. "פתאום נפתחה לעברנו אש מאחד המטוסים הסורים אחד הכדורים פגע בדלת הברזל, חדר פנימה ופגע באחותי בת ה-19, שופי עמאל. היא החזיקה בידה את בנה בן השבעה חודשים, שנפצע באחת מברכיו. הזעקנו טנדר של אחד השכנים ולקחנו אותם לקריית שמונה לקבלת עזרה ראשונה, אבל היא הגיעה לשם ללא רוח חיים".
בשעה שמרבית יישובי הגולן פונו מתושביהם תוך שעות, תושבי הכפרים הדרוזים שלמרגלות החרמון נותרו בבתיהם, כך כתב אל"ם במיל' משה גבעתי שהשתתף בכל קרבות החרמון בספר "מערכה בחרמון". "הסורים תקפו ב-7 באוקטובר את גזרת מסעדה. הם ניסו להבקיע את הגבול מכיוון מסעדה כדי לרדת משם לעמק החולה. בגזרה הזאת היו שלושה מוצבים שהוחזקו על ידי גדוד 13 של גולני. הכפרים מסעדה, בוקעתא ומג'דל שמס היו למעשה בעורף של המוצבים הללו", מסביר אל"ם במיל' משה גבעתי. "יום קודם לכן (ב-6 באוקטובר כבשו הסורים את מוצב החרמון הישראלי, ע"ח) הם הציבו שם קציני תצפית קדמיים וראו אותנו מתארגנים על יד ברכת רם עם זחל"מים וטנקים. הם המטירו עלינו אש אימים כבדה מאוד, אבל מה שלא פגע בנו ובמוצבים שלנו, המשיך ופגע בשלושת הכפרים הדרוזים. הם לא התכוונו לירות על הכפרים הדרוזים, שהיו אזרחיהם, אבל מצד שני הם גם לא חסו עליהם".
עד שעות הערב של היום הראשון למלחמה פונו כל הנשים והילדים מיישובי הגולן. הגברים התעקשו תחילה להישאר כדי לטפל בחיות המשק, אך התפנו עד למחרת מחבל הארץ המופצץ שהיה רווי בכוחות סוריים. "עד כמה היינו קרובים לסורים? בערב במקלט המועדון שמעתי ברשת את עין זיוון שואלים: 'מה זה השרשראות של הטנקים ששומעים ליד הגדר'. מבסיס נפח ענו: 'זה לא שלנו'", סיפר בריאיון עבר לפני כשנתיים הראל את השעות הראשונות של המלחמה כשאילצו אותם להתפנות מהיישובים.
יורם בס מקיבוץ אלרום זוכר היטב את המראה שנאלצו תושבי הקיבוץ לראות מפתח המקלט. "ב-13:50 עמדנו מחוץ למקלטים וצפינו מזרחה. שמענו וראינו את ההתנעה של הטנקים הסורים. ענן שחור כיסה את כל המזרח והמון מטוסים סורים הלכו והתקרבו אלינו", הוא נזכר. האוטובוסים שהיו אמורים להגיע כדי לפנות את הנשים והילדים איחרו לבוא ואלו לא הספיקו להתפנות לפני פלישת הסורים. רק ב-18:00, במהלך ההפוגה, פונו הנשים והילדים בכלי רכב פרטיים של הקיבוץ. למחרת התפנו גם הגברים מהקיבוץ שנפגע קשות בהפגזות.
"היו גנבי בקר שחשבו שיום הכיפורים יכול להיות נפלא לפרנסה, אבל נפלו בשבי הסורי", מספר בס. "המלחמה פרצה בשבת וביום שלישי ביקשנו לעלות לרמה כדי לראות מה מצב היישובים ועדרי הבקר שלנו. צוותים של הקיבוצים אלרום, מרום גולן ועין זיוון יצאו ביחד עם ההגנה המרחבית מראש פינה לגולן", העיד על הרגעים המתוחים בשיחה עם וואלה! NEWS. "אחרי שחצינו את גשר בנות יעקב עצרנו בבית המכס, שם היה עדר הבקר שלנו. כולנו ברחנו משם ברגע שראינו טנק סורי. ספגנו קצת רסיסים מהפגזים שלו, ירדנו חזרה לגשר ואז יחידות של צה"ל גררו בטרקטורים תותחים נגד טנקים והשמידו את הטנק הסורי. אף אחד לא הבין איך הטנק הזה הגיע לשם. בדיעבד הסתבר לנו שהוא חתך מהכפר הסורי חושנייה שבדרום הרמה ושם הוא איבד כיוון. הוא נסע לאורך הציר והגיע עד לבית המכס כי לא היה מי שיעצור אותו".
תוך שבועיים חזרו מרבית תושבי רמת הגולן לבתיהם. היישובים שנפגעו בצורה הקשה ביותר היו קיבוץ אלרום שבצפון הרמה ומושב רמת מגשימים שבדרומה, אותו גם כבשו הסורים ביממה הראשונה למלחמה.
רינה חזון מגבעת יואב סיפרה על ההלם שבו הייתה שרויה כשהחלו לפנות את התושבים. "הגיעו אלינו בשעה 14:00 ואמרו לנו שמפנים את הנשים והילדים. אני צמתי ולא הבנתי מה קורה. אף ששמענו את הבומים, עדיין לא האמנתי שפרצה מלחמה. את הנשים והילדים פינו לכפר יהושע שבעמק יזרעאל, אבל אני החלטתי לנסוע להורים במושב חצב (באזור גדרה). נסעתי בטרמפים וכשהגעתי, מצאתי את אמא שלי בוכה. אני לא אשכח את זה עד היום. כל ששת האחים שלי גויסו למלחמה". אחרי שחזרה הביתה סיפרה כי הדי הפיצוצים והאזעקות המשיכו. "חזרנו אחרי כשצה"ל כבר הדף את הסורים וניהל את קרבות ההבקעה בשטח סוריה. באותה תקופה היה אסור להביא עבודה שכירה, אז הבאתי את המשפחה שלי שיעזרו לנו באסיף של הבצל מהשדה. אני זוכרת איך האזעקות היו תופסות אותנו באמצע השדה. בהתחלה זה היה מבהיל ומטריד, אבל אחר כך התרגלנו. זה הפך לשגרה".
פנחס בראל ושני חבריו שהסתתרו מאש התופת במשך שש שעות במעביר המים שמתחת לכביש הסמוך שטחי המרעה של גבעת יואב, הצליחו לחמוק מצוות הטנק הסורי. במשך כל הלילה הם צעדו בגבעות ובוואדיות. "בכל פעם שראינו ענן אבק אמרנו לעצמנו שאם נזהה שזה רכב סורי, נרוץ לוואדי, ואם יסתבר שזה רכב ישראלי, נעצור אותו ונבקש מהנוסעים לקחת איתם טרמפ", אמר בראל, כיום תושב נאות גולן. "כך היה עד שזיהינו קנה צבאי של טנק שלנו בולט מתוך ענן האבק ומאחוריו זלדה. עלינו על הזלדה, תפסנו עם החיילים טרמפ עד למחצבה ומשם המשכנו ברגל עד למושב רמות. שם חברנו לכוחותינו. משם כל אחד הלך למשימותיו. אריה אוהד ועודד גרינמן יצאו מרמות ישירות ליחידות שלהם שכבר לחמו בסיני. רק אני, כחבר בהגמ"ר (ביחידת ההגנה המרחבית, ע"ח), חזרתי לגבעת יואב למחרת בשבע וחצי בבוקר".
