פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מלחמת יום כיפור – חשבון נפש מוגזם?

      מאז המלחמה ההיא, יום כיפור הפך למעין יום זיכרון. טראומת המלחמה נתפסת כתוצאה של ההתנהגות המוסרית של החברה הישראלית, בעוד מי שמעז לדבר על דברים פרוזאיים יותר כמו סכסוך על שטח, יכולות צבאיות ומודיעיניות, ותככים דיפלומטיים, מואשם בזילות הדיון המוסרי

      האלוף אריאל שרון והאלוף שמואל גונן (גורודיש), במהלך מלחמת יום כיפור. סיני, 10 לאוקטובר 1973 (לשכת העיתונות הממשלתית)
      (צילום: לע"מ)

      יום כיפור המסורתי ממוקד במערכת היחסים שבין אדם לאלוהיו, והוא מאופיין בצום ותפילה המבטאים כפרה ותשובה, וחיזוק של תחושת אשמה תמידית. מרבית היהודים בישראל מציינים את יום כיפור באופן לא-הלכתי – צום בצד גלישה באינטרנט וצפייה בסרטים, השבתת התחבורה הממוכנת יחד עם נסיעה באופניים, ומבטאים בכך הזדהות כללית עם המסורת ועם המורשת הישראלית, ולאו דווקא עם ההלכה או עם הדת.

      ובכל זאת, בנקודה אחת בולטת, התרבות הישראלית מייחסת משמעות ליום כיפור כיום כפרה ותשובה – כשמדברים על מלחמת יום כיפור. מאז המלחמה ההיא, יום כיפור הפך למעין יום זיכרון זוטא, לא רק עבור הפצועים, השבויים, הלומי הקרב, וכמובן בני משפחות הנופלים – אלא גם עבור מי שטרם נולדו אז, ועבורם הטראומה היא באמת קולקטיבית בלבד. מן הסתם, גם השנה יעלו ויבואו בעיתונות התחקירים, סיפורי הגבורה ומצעד האיוולת, תיאוריות הקונספירציה, והדיונים באתוסים הישראלים הבסיסיים של מלחמה ושלום, אופוריה ותחושת מצור, וכמובן קונספציות, והכי חשוב: "חשבון נפש" – מושג שהגיע לשיח הציבורי מעולם בית הכנסת.

      ואכן, הדיון במלחמה אימץ מבלי משים הנחות יסוד דתיות. הדיון ההיסטורי-כביכול חוזר שוב ושוב לרגעי הטראומה והחרדה שבהם היו בקרב ראשי הממשל הישראלי מי שחרדו (בדיעבד בהגזמת-מה) מפני חורבן הבית השלישי. ואם יש טראומה קולקטיבית, כנראה שיש קורבן, ואף הוא קולקטיבי. והקורבן לא מפסיק לחזור לטראומה ולהאשים את עצמו – הקולקטיבי. הדיון הציבורי הזה מיישם בהיסח הדעת את דבריו של הרמב"ם בהלכות תעניות, שמסביר כיצד על הציבור להתמודד עם צרה שמתרגשת עליו: "אם יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו, וצרה זו נקרוא נקרית [כלומר, זה התרחש רק במקרה], הרי זו דרך אכזריות, וגורמת להם להידבק במעשיהם הרעים, ותוסיף הצרה וצרות אחרות".

      טנקים ישראליים וסוריים במלחמת יום הכיפורים (AP)
      (צילום: AP)

      וברוח תפילת יום הכיפורים בבתי הכנסת ודברי הרמב"ם, המחנכים את הציבור לחפש בעצמו את האשם בכל עניין, השיח הציבורי מניח שאין מקריות בעולם, ולכל דבר יש סיבה מוסרית – אך לא דתית כמובן, שכן את האל כשופט החליפה ההיסטוריה שהענישה את הישראלים על חטאם (מה היה החטא, בדיוק? זה כבר שנוי במחלוקת בין ימין ושמאל). אשר על כן, טראומת המלחמה נתפסת כתוצאה בלעדית של ההתנהגות המוסרית של החברה הישראלית או מנהיגיה, בעוד מי שמעז לדבר על דברים פרוזאיים יותר כמו סכסוך על שטח, יכולות צבאיות ומודיעיניות, תככים דיפלומטיים וגורמים כלכליים מואשם בזילות הדיון המוסרי.

      לא שאין מה לתקן, כמובן, וחשוב בהחלט לנצל את ההזדמנות ולהפיק לקחים. אבל נטילת אשמה עצמית מוחלטת בעניין כה טראומטי היא גישה שכדאיותה מוטלת בספק אפילו לגבי פרט שחווה טראומה בעצמו. לא כל שכן לגבי הכלל, שחווה את הטראומה דרך השיח הציבורי – שם נזקי ההאשמה העצמית הבלעדית ניכרים בבירור-יתר. שוב ושוב נשאלים קברניטי צה"ל האם הלקחים הופקו מהאירוע, כאילו שתורות לחימה ואתגרים ביטחוניים לא השתנו במהלך ארבעים השנים האחרונות. שוב ושוב נתבעים פוליטיקאים ובירוקרטים להסיק מהמלחמה את המסקנות ה"נכונות" (איש כפי דרישתו, ימין או שמאל). החזרה המתמדת לטראומה משקפת את הקושי של החברה הישראלית לסגור את הפצע המדמם הזה. אולי אם נפסיק לחטט בו בכוח נוכל לחבוש את הפצע ולאפשר לו, לאט לאט, להחלים.


      לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן

      המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.