ערב יום הכיפורים, מגיעה לי סליחה מרוצחיהם של בתי ריאם, חתני סעד ונכדי עלי. ערב יום הכיפורים, ואין בי ציפייה לבקשת הסליחה הזאת, וגם אם הייתה מגיעה - במה היא תועיל? האם היא תשיב לי את משפחתי, שנשרפה למוות בפיגוע הטרור בכפר שלנו?
בכל יום שבו אני נוסע לבית החולים לבקר את נכדי, אחמד בן החמש, החיילים במעברים מזלזלים בי, מעכבים אותי לבדיקות שנמשכות שעות. כל האישורים אצלי בכיס, אבל אותם זה לא מעניין וגם מהם לא אשמע בקשת סליחה.
חטאתם לפנינו פרויקט מיוחד לרגל יום הכיפורים
באחד הבקרים מיהרתי לבית החולים במיוחד, כי אחמד אמור היה לעבור ניתוח מסובך באותו יום. לא אשכח את תגובתה של החיילת שממנה ביקשתי לאפשר לי לעבור בהקדם: "מי אתה בכלל? אתה לא מעניין פה אף אחד", ענתה. ואולי זה העניין בעצם.
קולות הגעגוע שלא יודעים שקט
50 יום אחרי הפיגוע, ראש הממשלה וכל שרי ממשלתו חייבים לי סליחה. בכל בית יש אב משפחה, זה שאחראי לחינוך ילדיו ולהתנהגות שלהם. נתניהו, מבחינתי, הוא האבא - והרוצחים הם ילדיו. הוא אחראי לפעולותיהם, הוא צריך לתפוס אותם ולעשות צדק עם משפחתי.
אני יושב ליד מיטתו של אחמד הקטן, ששני הוריו נשרפו למוות בידי חיות אדם, שאחיו התינוק נרצח בעריסה, ובכל פעם הוא מעמיד אותי קרוע, משותק וחסר אונים. אני שומע אותו סובל ולא יכול לעשות דבר, אני רואה שכואב לו ולא יודע להביא לו שקט; אני שומע את קולות הגעגוע לאמא ואבא שלא חוזרים, ויודע שהוא ואני הפסדנו את כל עולמנו ברגע. אני לא מצפה לסליחה מהרוצחים, הרגע הזה לא יגיע, אבל רגע אחד לו אני מחכה הוא היום שבו הם ייתפסו ויעמדו למשפט.
ביום הזה אוכל לעמוד מולם, להביט בעיניהם ולשאול: מי ההורים שלכם, מי חינך אתכם ואיך, למען השם, זה מה שיצא להם?