פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      אל תקרא לי מסתנן

      דווקא במתקן "חולות", ג'מאל יעקוב מדרפור מספר כי נחשף ביתר שאת לאנושיות של האזרחים הישראלים. לאחר שחרורו הוא פונה לפוליטיקאים ולציבור הישראלי ומתחנן – אל תראו אותו כ"מסתנן"

      מחוץ למתקן השהייה חולות, יוני 2015 (ראובן קסטרו)
      (צילום: רובי קסטרו)

      נכלאתי ב"מרכז שהייה חולות" למשך 19 חודשים ללא חופש כאילו ביצעתי פשע על אף שאני חף מכל פשע ואדם נעים הליכות. הרשויות לחצו עלי ללא הפסק לעזוב את ישראל, אבל לא עזבתי כי לא הייתה לי ברירה, לא היה לי לאן. פעמיים ביום שכנעתי את עצמי לעזוב אבל אז דמיינתי את אחיי שנמלטו מדארפור ונהרגו או טבעו במימי הים התיכון.

      נוצחתי במולדתי. רציתי להיות מורה ולפעול לקידום ההשכלה בדארפור, כי חינוך והשכלה הם המפתח לשלום, אבל משטרו של עומר אל באשיר לא אפשר זאת. נאלצתי לברוח.

      בחולות, בודדתי מתוך כוונה שאחוש בודד. על אף שחייתי בין אלפי אנשים שהדגימו היטב מהי אחוות אחים, עדיין חשתי בודד, מדוכא מכך שלא ידעתי מה יביאו איתם הימים הבאים. המחוקק שלח אותי לאזור המרוחק ביותר במדינה, על מנת להרחיק אותי כמה שאפשר מאזרחיה, אותם אזרחים שהתייחסו אלי ואל חבריי בחולות, באהבה, בכבוד, בהומאניות. על אף כוונתו של המחוקק, דווקא בחולות נחשפתי לרמה הגבוהה ביותר של האנושיות. במתקן הכליאה, נמנע בעדי מלרכוש השכלה ואף לעשות פעולות יומיומיות של בני אדם. בכל זאת, בחולות למדתי יותר מכפי שאי פעם חשבתי שאוכל ללמוד. מידי שבת הגיעו אלינו סטודנטים, תלמידים, סתם אזרחים, תיירים יהודים מארצות רבות ושונות. אני מודה לכולם, על שחשבו עלינו והתאמצו להגיע אלינו, על אף המרחק הרב, רק כדי לעודד אותנו.

      אני חלק מהקהילה הדארפורית הסודאנית הנפלאה שהיוותה השראה עבורי במהלך תקופת הכליאה הארוכה במתקן המבודד. גישתי החיובית הבסיסית והעידוד ששאבתי מישראלים רבים, הם שאפשרו לי לשרוד בחולות במהלך התקופה הארוכה הזאת ומנעו בעדי מלהתייאש.

      ראיתי את הטוב והאנושיות של הישראלים שהגיעו מידי שבת לחולות, ישראלים שנהגו בנו כאחים או ילדים שלהם, שפינקו אותנו במתנות קטנות אך בעיקר נלחמו על זכויותינו.
      הושפלתי בחולות. נראה כאילו נעשה מאמץ לחנך אותי לשנוא את המדינה ואנשיה. עדיין, יש לי זיכרונות מתוקים ועשרות סיבות לאהוב את המדינה ואנשיה לנצח. יש שיחשבו שאני אוויל, אבל אני נאמן לערכיי ואמונותיי ודבר לא יערער אותם. אחד מבכירי הצוות בחולות אמר לנו כשעזבנו: "למדנו מכם רבות". אני חש שלמדתי עוד יותר.

      מאות מבקשי מקלט שוחררו ממתקן הכליאה "חולות": "לאן נלך?" (רויטרס)
      בחולות נחשפתי לרמה הגבוהה ביותר של האנושיות (צילום: רויטרס)

      אנשים רבים שונאים פליטים. אני שונא להיות פליט. להיות פליט משמעותו לחיות חיי סבל. עשיתי כמיטב יכולתי על מנת שלא להפוך לפליט. אינני מבקש שתעזרו לי להיות פליט. אני רק מבקש שתאפשרו לי להיות אדון לחיי, מקבל ההחלטות הנוגעות אלי ומכוון רצונותיי.

      אני מסוגל לנפוח חיים באגדות ולעשות פלאים אם רק צדק, יושר ושוויון ישלטו בעולם. הכישרון שלי לא ייעלם. אני מאמין שאוכל להביא אור ושמחה לחייהם של רבים אם רק יאפשרו לדלתות העתיד שלי להיפתח, אם רק יינתן לי החופש שעמו נולדתי, כמו כל בני האדם.

      אני מאושר מהחלטת בית המשפט העליון אבל לא מהשחרור שלי, שכן זוהי זכותי הטבעית, להיות אדם חופשי. אני אוהב את ישראל ואת הישראלים לעולם. ישראלים רבים הם נדיבים, אוהבים, הומאניסטים.

      סיפור חיי דומה לסיפור חיי העם היהודי. שליט סודאן, עומר אל באשיר מבוקש על ידי בית הדין הבינלאומי בהאג בגין רצח עם, רצח השבט שלי, על האדמה שלי. צלם אחד היה במקום הנכון כשנסחפה לחופי תורכיה גופתו של ילד, פליט סורי, וכל התקשורת נרעשה. ילדים נרצחים בדארפור כדבר שבשגרה אבל הצלמים הנכונים לא שם כדי לתעד. העולם לא רואה ושותק.

      פוליטיקאים ישראלים לא חושבים שאנחנו פליטים. בעיניהם כולנו "מסתננים". אני סובל ובעיניים דומעות מתחנן שתעזרו להם לראות אותנו - פליטים.


      לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן

      המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.