פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      תלויים באוויר בעומק של עשר קומות ומרגישים בעננים

      הם חיים כמו אינדיאנה ג'ונס, חושפים מערות נטיפים ועתיקות מלפני אלפי שנים, ומרגישים הכי בנוח בחשכה המוחלטת. גולשי המערות בישראל הם משוגעים לדבר שניצחו את הפחד, אבל עדיין נאבקים זה בזה ובקבלנים שהורסים לנו את הטבע. מסע אל בטן האדמה

      תלויים באוויר בעומק של עשר קומות ומרגישים בעננים
      כתבתה של יעל געתון; צילום: יותם רונן, קבוצת "מערות בישראל"; עריכת וידאו: מתן חדד, שניר דבוש

      סרגיי שיפיצין, איש הייטק בסוף שנות ה-40 לחייו, נעמד באמצע שדה קוצים הסמוך להתנחלות פדואל שבשומרון והביט אל נקודה נעלמת באופק. לראשו כובע רחב שוליים ישן, פניו מזיעות. ביד אחת סיגריה ובשנייה מצביע על עץ אלון רחוק, בסביבתו גילה לפני שנה מטמון מרהיב בן 12,000 שנים שהוחבא בבטן האדמה. סרגיי נעץ מבטו, מנסה לאתר את נקודת הציון בדמות מערה עמוקה וצרה. לפתע עיניו הצטמצמו לחריצים דקים: "זה עוד רחוק".

      שעת בוקר מוקדמת באמצע אוגוסט. תכף השמש יטפס אל לב השמים, ירתיח את האוויר הנעים ויהיה כאן בלתי נסבל. שיירת חזירי בר צעירים ממהרים לחצות את השדה, משתרכים אחרי אמם, ספק בורחים מרעש צעדי ההליכה, אולי מהחום הצפוי. לא רחוק מהם זוג יעלים פחדן מעיף מבט אחרון לאחור לפני שנעלם במורד הגבעה. בוואדי, מתחת לבתי היישוב היהודי, נטוע מאהל פלסטיני עני ממנו עולים קריאות תרנגול. תמהיל עגום של טבע מזמין ופוליטיקה סבוכה.

      הדרך מתארכת. במחציתה מתפתל כביש אספלט אבל סרגיי לא מתרשם. "אולי היינו יכולים להגיע לכאן ברכב ממוזג, דרך הכביש, אבל אז, איך אפשר היה לראות את כל הדברים היפים מסביב?", הוא מתריס וביד מיומנת מסית קבוצת שיחים יבשה ומגלה אבן מסותת, כנראה שריד למתקן קדום. בצעדים מהירים סרגיי צולח את הגבעות, בין הקוצים ועצי הזית, אל המערה שלו.

      סרגיי הוא "מערן", גולש מערות מקצועי. כמוהו יש בארץ עשרות בודדות של משוגעים לדבר, חובבי טבע וארכיאולוגיה שבדמם זורמת תשוקה קדמונית לחשוף חבלי ארץ חדשים, עולמות שרגל אדם לא דרכה בהם, מקלטי מסתור שנשכחו בין דפי ההיסטוריה הרחוקה. מאחר שאין עוד ארצות לגלות מעל פני הקרקע, לא נותר אלא לחפש מתחתיה: בקרביים הנסתרים של האדמה, בנקיקי הסלע, במערות. לא מדובר רק בארצות אקזוטיות ומרחבים פראיים, אלא כאן. בישראל.

      חבורות נכנסות למערות נסתרות בבית אריה, 2015 (יותם רונן)
      מגלים את ישראל הנסתרת מן העין (צילום: יותם רונן)

      על גבו של סרגיי מיני חבלים, רתמות גלישה, ציוד טיפוס משוכלל, ועזרים שונים שיסייעו לו בהמשך להשתלשל פנימה. פעם במהלך טיול התרסק מגובה רב ובמשך חצי שנה רותק לכיסא גלגלים. הרופאים אמרו שלעולם לא ישוב עוד לטייל בהרים אותם הוא כל כך אוהב. שלוש שנים אחרי, ברגליו הושתלו פלטינות, גופו נתמך במקל הליכה אבל צעדו קל, כמו מרחף על פני האדמה ובפיו חוזרת המנטרה "כל עוד אני מסוגל לנשום לבד, לא אפסיק לגלות עולמות חדשים".

      לפתע הוא נעצר. משתתק לרגע, מניח את הציוד הכבד, מצית סיגריה נוספת ועל שפתיו נפרש חיוך: "אנחנו עומדים להיכנס, אתם מפחדים?". מתחתיו נגלה בור שאת סופו לא רואים. "זה בריא לפחד, זה ישמור עלינו בפנים", הוא עונה בלי לחכות לתשובה.

      על פי הערכות נחשפו עד כה כאלפיים מערות ברחבי הארץ. מדובר במערות טבעיות האוצרות בתוכן בעלי חיים נדירים, מערכות נטיפים אינסופיות ואוסף מפואר של כלי חרס. לצד אלה נמצאו מערות מעשי ידי אדם, מקלטי מצוקים, מערות מפלט ומערכות מסתור ששימשו כמחבוא בעתות מצוקה, נחצבו או הוכשרו בתקופת בית שני. קשה להעריך כמה מערות קיימות לא נתגלו עדיין, אבל ברור לכל שמדובר במספר לא מבוטל של אתרים. לציבור הרחב המקומות הללו נסתרים מהעין, והכניסה אליהם אסורה. מי שנתפס עם ציוד גלישה באתרים של רשות שמורות הטבע והגנים ללא היתר צפוי לספוג קנס גבוה, החרמת ציוד וענישה כפי שקבוע בחוק. ברחבי הארץ הותרו לכניסה רק מספר מצומצם של מערות ובימי הקיץ הן גדושות במטיילים. חובבי המערות מוצאים עצמם לא אחת על ספו של גילוי חדש בעל ערך ארכיאולוגי אדיר, אך נאלצים לנהוג כאחרוני העבריינים ולהיכנס לאותן המערות בניגוד לחוק, או גרוע מכך - לוותר על הכניסה ועל החשיפה.

      רשות שמורות הטבע איתנה בדעתה לפעול על פי תפקידה בחוק: "אנחנו מקיימים דיאלוג וקשרי עבודה באופן מסודר עם מוסדות אקדמיים, קבוצות וארגונים שונים העוסקים בתחומים רבים ובכלל זה גם עם נציגי המטפסים. בטיחות וחיי אדם הם מעל לכל וכך ימשיך להיות".

      מנגד, ברגע שמדובר במערה השוכנת בקרקע פרטית, האחריות על הדיווח מוטלת על בעל הנכס. לא פעם זה האחרון מעדיף להסתיר את הגילוי מאשר להתמודד עם ההשלכות של חפירה ארכיאולוגית או ערך טבע מוגן בשטחו. רק בתחילת ספטמבר דווח על ארון קבורה עתיק שנמצא בשטח בנייה באשקלון והוצא ממקומו, והוסתר מתחת לערימת פחים ועצים. במקום בו נחשף, הפועלים יצקו רצפת בטון כדי להעלים עדויות לקיומו של אתר העתיקות.

      מקרה נוסף התרחש באוגוסט האחרון. רשות שמורות הטבע והגנים מנהלת חקירה בימים האלה סביב השמדת מערה נדירה באזור מודיעין עילית. מדובר במערת נטיפים שיכולה הייתה להיות אחת המרשימות בארץ והתגלתה במהלך עבודות הכשרה לסלילת כביש פנימי בקריית ספר לפני כעשור. בחודש האחרון חוקרי המערות דיווחו על עבודת כלים כבדה ליד המערה אך כשהגיע פקח למקום, לא נותר ממנה זכר. המערה הושמדה למטרות בנייה, על אלפי הנטיפים שבה והמראות הייחודיים שהציעה.

      חבורות נכנסות למערות נסתרות בבית אריה, 2015 (יותם רונן)
      "זה בריא לפחד, זה ישמור עלינו בפנים". סרגיי שיפיצין (צילום: יותם רונן)

      ההתמכרות הזו, כמו כל התמכרות אחרת, עולה ביוקר. המערנים מוציאים סכומים גבוהים, עד עשרות אלפי שקלים בשנה, על ציוד מתאים, אביזרים, טיולים ומחקר בארץ ובחו"ל. אבל התגמול גדול לאין שיעור והתגליות שלהם מחוללות מהפכה של ממש. כך למשל מצא סרגיי במערה לצד הכד, צינור זהב קטן, חלק משרשרת, שעל פי ההערכות נוצרה בתקופת האבן החדשה. החוקרים בודקים האם מדובר בתכשיט הקדום ביותר שנמצא עד כה בארץ ישראל. קצין מטה ארכיאולוגיה במנהל האזרחי חנניה היזמי, שבשטחו נתגלתה המערה, מתרגש מהממצאים ומודה - לולא סרגיי והחבר'ה שלו, ספק אם היו מתגלים. החשיבות הגדולה לשיטתו היא בחשיפת התרבות הספציפית הזו באזור השומרון, והנעלם הגדול במחקר הוא כיצד צלחו בזמנו את הדרך אל עומק המערה. החוקרים משערים שבאזור קיים פתח נוסף שאפשר גישה פשוטה יותר פנימה ובחלוף השנים נאטם, "אבל המחקר עדיין בתחילת הדרך ומוקדם לומר".

      ניתן בקלות לחשוב שעולם המערנים מקיים הרמוניה ידידותית, אחווה סביב התחביב המוזר שמעטים חולקים בארץ. אבל בניגוד לעדינות בה הם נוהגים מתחת לפני הקרקע - מביטים בחרדת קודש בסלמנדרות המבוהלות שהשתרבבו פנימה, בכלי החרס שנשתמרו אלפי שנים, בנטיפים שיד בלתי זהירה עשויה לשים קץ לצמיחתם - מעל לפני הקרקע, עולמם רווי יצרים, מאבקים ומתיחויות קשות. כך למשל שתי הקבוצות "מועדון המערות הישראלי" ו"קבוצת המערות בישראל" היו פעם גוף אחד. חילוקי דעות עמוקים סביב דרכי הפעולה הובילו לפיצול מר וכעת הקבוצות פועלות בנפרד.

      איתי שקולניק ממייסדי "מועדון המערות הישראלי", איש שיווק ויועץ עסקי במקצועו, חולם ביום מין הימים על רגולציה. אמנם כיום פעילות המועדון מתמקדת בהכשרה מקצועית בתשלום, אבל סביב הקורס מתאגדים חברים רבים וביום מן הימים, כך הוא מקווה, יקדמו חקיקה שתאפשר גישה מסודרת, מאובטחת וחוקית אל המערות הנסתרות בישראל. בינתיים, הוא טוען, התחום הפרוץ אינו מועיל לאיש. מצד אחד המערות הנסתרות עוברות השחתה יומיומית על ידי קבלנים, ומנגד מטיילים לא זהירים מלכלכים ומזיקים למערות.

      מייסד קבוצת "מערות בישראל", מורן פלוינסקי, איש מכירות ביום, מעניק במסגרת הקבוצה שהקים סיורים, הרצאות, ימי חניכה והדרכות אישיות ללא עלות. במסגרת הפעילות בקבוצה הם יוצאים לשיתופי פעולה עם רשות העתיקות והמכון לחקר מערות, בקידום מחקר, לסקירת מערות ופיתוחן לטובת מבקרים עתידיים. מטרת הקבוצה לדבריו היא להסדיר את תחום המערנות בארץ, לספק מעטפת מקצועית לחברים חדשים ולנקות מערות קיימות מנזקי המטיילים. החזון של הקבוצה הוא ניסוח קוד אתי שיגלם בתוכו כללי התנהגות במערה. בימים אלו הוא נוסע יחד עם שותפו לקבוצה להשתלמות מקצועית בלונדון לקורס הדרכת מערות שמתמקד בחילוץ והצלה.

      מערת הנטיפים (דורון ניסים)
      רשות שמורות הטבע והגנים מנהלת חקירה בימים האלה סביב השמדת מערת נטיפים נדירה באזור מודיעין עילית (צילום: דורון ניסים)

      קשה להבין כיצד תחום מצומצם כל כך שדורש סבלנות ונעם מפתח בקרבו עוינות, בעיקר לאור האינטרס המשותף והחלומות הדומים בין הקבוצות. ובכן, באהבה ובמלחמה הכול אפשרי, כך אומרים, וכאן האהבה למערות משוגעת ומשגעת, ומלחמת החורמה סביב הגילוי הבא מטריפה את ההיגיון. וגילויים לא חסר: חברי קבוצת "מערות בישראל" חשפו בחודש שעבר מערת נטיפים קטנה באזור הגליל ובה זן עטלפים נדיר. לפני כחצי שנה הם גילו מטבעות מימי אלכסנדר מוקדון שהוחבאו במערה בגליל המערבי. באותה התקופה חברי "מועדון המערות הישראלי" מצאו בתוך מערת נטיפים אחרת בצפון הארץ צמידים ועגילים שהוסתרו במקום לפני 2,300 שנה. כל קבוצה אוספת סביבה חברים ופעילים ונמדדת על פי המשאב היקר ביותר בתחום: ה"נ.צ". נקודת הציון של המערה הבאה.

      הקבוצה הוותיקה מכולן היא זו של סרגיי, "סארמה". חברים בה רק עולים מברית המועצות לשעבר. עבור סרגי זה היה בבחינת חלום, לשחזר את הקבוצה בה היה חבר בנעוריו בסיביר. תהליך גיוס החברים היה ארוך ומפרך עד שנדמה שלשירותים החשאיים קל יותר להתקבל מאשר ל"סארמה": לפני כמעט שני עשורים הקים סרגיי חברת סנפלינג מקצועית במטרה להכשיר מטיילים לגלישת מצוקים. החברה שימשה עבורו כלי לאיתור חברים פוטנציאלים למסעות ללב האדמה. במשך עשר שנים איתר, גייס והכשיר שותפים מתאימים וברגע שאלה נמצאו, הוא סגר את חברת הסנפלינג.

      קבוצת "סארמה" מונה היום גרעין פעיל של שישה אנשים. הקבוצה פועלת כיחידה סגורה וקשה להצטרף אליה. הממצאים שלהם יפורסמו לשאר הקבוצות רק אחרי שהחברים יאתרו את המערה וימפו אותה. בעולם המערנות סרגיי ושותפיו נתפסים כחסרי מורא. סרגיי בעצמו מספר כיצד ב-2009 חקר את מערת חביס ג'אלדק בירדן, על גבול סוריה. הנוכחות של סרגיי סמוך לגבול הסורי הלחיצה את הצבא הירדני וסרגיי נזרק חזרה לישראל. במסגרת מחקר מערות בטורקיה לפני שנתיים, שהה עם המורדים הכורדים, שוחח עמם וחי במחיצתם ימים ארוכים. ב-2008 התגורר לצרכי מחקר במשך שלושה שבועות במערה בקווקז. סרגיי והצוות אכלו וישנו במערה בלי לראות אור יום כל תקופת המחקר. המערה שחקרו, "סארמה" העניקה לקבוצה שלו את שמה.

      חבורות נכנסות למערות נסתרות בבית אריה, 2015 (יותם רונן)
      במהלך תקופות מחקר הוא אכל וישן במערה בלי לראות אור יום. סרגיי שיפיצין (צילום: יותם רונן)

      מעבר לתהומות הפלגנות והסכסוך, פועל באוניברסיטה העברית המלח"ם (מרכז לחקר מערות), מכון המחקר האקדמי היחיד שעוסק בספלאולוגיה: גילוי, מחקר, מיפוי וסקירה של מערות חדשות בישראל. ד"ר ינון שבטיאל, חוקר במרכז, אינו לוקח חלק בסכסוכים, ואף מסרב להתייחס לעניין. הוא ותיק בתחום, איש מקצוע שהחל לעסוק בו עוד בשנות ה-70, אז הצטרף לקורס הסנפלינג הראשון בארץ.

      תחום המחקר של שבטיאל, המשמש גם מרצה בכיר בנושא במכללה האקדמית צפת, מתמקד במערות מסתור בגליל בתקופת בית שני. למרות התחום הספציפי, הסקרנות שלו חוצה תקופות היסטוריות. בשיחה ראשונה עמו הוא התנצל וביקש לסיים מוקדם משתכנן בשל עדכון שקיבל על חשד להימצאות מערה חדשה. שבטיאל מיהר לשטח לבדוק במה דברים אמורים. עם לילה חזר מאוכזב לביתו ודיווח ש"מדובר בחור באדמה, לא יותר".

      סקרנותו ונחישותו של שבטיאל הובילו אותו לחתום על אחד הגילויים המסקרנים בעולם המערות. לפני קצת יותר מעשור הצליח להצליב בין עדויות של יוסף בן מתתיהו לממצאים בשטח, ולגלות במצוקי הארבל מקומות מסתור עתיקים של יהודי הגליל מתקופת בית שני. הרגע בו גלש לתוך המערה וגילה מקוואות טהרה, מתקנים לאגירת מים, לולאות לחבלים, שברי קנקנים, סירים ועוד פריטים היסטוריים שנשתמרו בשלמותם, היה אחד המאושרים בחייו. בעקבות הגילוי המסעיר הוא מוציא בימים אלו את הספר "מקלטי מצוקים ומערכות מסתור בגליל בתקופה הרומית הקדומה".

      חבורות נכנסות למערות נסתרות בבית אריה, 2015 (יותם רונן)
      מרגישים בנוח בבטן האדמה (צילום: יותם רונן)

      השנה ימלאו לשבטיאל 65. קולגות מתחומים אחרים במעמדו כבר מזמן ספונים בין ספרים, במשרדים נעימים וממוזגים. אבל שבטיאל מסרב לנוח. "מערות מחפשים רק ברגל", הוא מציג את משנתו הפשוטה. מצויד במפות וספרי היסטוריה, הוא יוצא עם שחר וסורק חלקות אדמה, ככל שיידרש ובכל מזג אוויר. מעט מאוד דברים מפחידים אותו. הגלישה הפכה עבורו למיומנות יומיומית, וחקר המערות מרגש אותו. "בעצם יש דבר אחד ממנו אני חושש, קרצייה", הא אומר. עקיצה של קרצייה במערה הנושאת את חיידק הבורליה עשויה להפיץ את קדחת המערות. "העיקר לא לחטוף שוב חום לשישה שבועות".

      שעת צהריים. בשיפולי השומרון השמש נמתח עד לב השמים, עד 40 מעלות, עד שכמעט אי אפשר לנשום בחוץ. בתוך המערה צונן ונעים. המסע עומד לפני סיום והדרך במעלה הקירות קשה. טכניקת הטיפוס מחייבת מיומנות וזאת נרכשת רק תוך כדי תנועה. הביטוי העייף "האור בקצה המנהרה" מעולם לא נראה רלוונטי יותר. מפלס אחרון של מאמץ, העיניים שהתרגלו לחשכה מתכווצות לפתע, וקרן אור חדה מפלחת את אוויר המערה הדחוס. עבור סרגי זו קרן אור עצובה, "זה אומר שהסתיים המסע והגענו". עבור השותפים שהתלוו אליו הפעם, מדובר במידה מסוימת של הקלה. שרדנו.

      (עדכון ראשון: 20:27)

      מערות אורנית (מערכת וואלה! NEWS , צילום: איל שפירא)
      העבר מחכה במערכות חשובות, רק צריך להיכנס ולגלות אותו (צילום: איל שפירא)