"עדיין דומעת": ההפתעה שחיכתה לחיילת הבודדת בסיום הטירונות

ליל יום רביעי אביך באנדרטת משמר הגבול שבצומת ברקאי. מאות הורים, קרובים ובני משפחה עושים דרכם מכל רחבי הארץ אל טקס ההשבעה של הלוחמות מפלוגת חנית. האובך הכבד ביטל את מסע הכומתה שהיו אמורות הבנות לעבור, אך את הטקס, כמו את ההורים, הוא לא עצר. כבר חודשיים עברו מאז התחילו הלוחמות את הטירונות שלהן, ברמת רובאי 05. הן עברו מחצית מהדרך ועליהן לעבור גם את טקס הכומתה וטקס הסיום שבו יקבלו את סיכות הלוחם. אחרי ההשבעה, הן ייצאו הביתה לראשונה עם נשקן האישי.

דרוזים, מזרחים, אשכנזים, רוסים, דתיים, חילונים ועולים חדשים - פסיפס מלא של מדינת ישראל מגיע וממלא את הטריבונות שצופות אל מקום ההשבעה. בנים ובנות כאחד, לוחמים ולוחמות, צועדים אל מרכז הרחבה כדי להישבע אמונים למדינת ישראל ולחיל משמר הגבול. בקהל כולם מחזיקים את הטלפון נייד ומתעדים את הרגע המרגש. מנערות הבנות שלהם הופכות ללוחמות.

"תעשי שלום, נו תעשי שלום למצלמה, תעזבי את הנשק מה אכפת לך?", צועק אחד האבות אל בתו, "אתם מסתירים לי את הנכדה שלי", צועקת אחת הסבתות ומפנה את העומדים. משפחת שוואט הגיעה מדוגמת עם חולצות "בשבילנו את מספר 1" ו-"שיר שלנו - אבא גאה בך". וכמו בכל טקס השבעה, אי אפשר בלי איזה שיר מרגש של בועז שרעבי. "הכל תלוי בך חבר", הם שרים. הבנות מתרגשות, חלקן מורידות את הראש ודומעות, השאר מחייכות, כל העיניים נשואות אליהן.

מג"ד הטירונים עולה לבמה והטקס מתחיל. הוא קורא ללוחמות וללוחמים לעבור לדום, "המסדר יעבור לדום, מסדר דום", אחרי שהלוחמים נשבעים עם חלוקת התנ"ך, מגיע תור הבנות, פלוגת חנית, להישבע. "אני מתחייבת", הן צועקות.

"ספרי הקודש מסמלים את הרוחניות, המסירות, האהבה, הכבוד והאמונה. הנשק מסמל את הכוח, הנחישות, הגבורה והלחימה", מסביר המג"ד מעל בימת הטקס. "כולי תקווה שתדעו לשלב בין הרוחניות, המקצועיות והכוח, ותשכילו להשתמש בנשק בתבונה, באחריות ובשיקול דעת".

לפתע, יורד המג"ד בלי שום הכנה מוקדמת ולבימה עולה סבתו של אחד מהקצינים. מלאת גאווה היא לוקחת את המיקרופון ומברכת את כולם לשנה טובה. "שתהיה שנה טובה לכולכם, לכל עם ישראל, שיהיה לנו שנה מבורכת, שתהיו בריאים, אלוהים ישמור אתכם בלי עין רעה", היא חותמת את הברכה בצהלולים.

לאחר שירת התקווה, יוצאים הלוחמים בצעידה החוצה ואחריהם גם ההורים, האחים הסבים והסבתות יוצאים לחבק ולנשק את החיילים. "אני מתגעגעת אליה, אני רוצה לחבק אותה. לולא אתם, הייתי רצה לחבק אותה", אמרה שני חדד, אחותה הקטנה של ירין חדד, אחת הלוחמות. נדמה שלמרות שעדיין לא מלאו לה עשר שנים, גם לה יש שאיפות להגיע למג"ב. "לפעמים היא אומרת שקשה וכל זה, אבל את יודעת? גם אני רוצה להיות במג"ב. זה כיף. אני לא רוצה דברים אחרים. מה, לשבת במחשב להקליד? בהתחלה רציתי צנחנים, אבל בנות לא צונחות".

האבא הנרגש של ירין עומד מלא גאווה. "אבא האם אתה דואג, ישן בלילה?", שאלנו אותו. "בטירונות אני לא כל כך דואג כי זה יחסית חממה וזה מקום מסודר ורגוע. אחרי שתצא אולי אדאג קצת יותר. כרגע אני לא כל כך חושב".

מחוץ לאוטובוסים עומדת משפחת דמקה, יוצאת הקהילה האתיופית, מחובקת. הוריה של הלוחמת חרות עוד נרגשים מהטקס. למרות השמחה, האם חגית מתוודה שהיא מאוד חששה כשחירות הודיעה לה על הבחירה במג"ב. למעשה, היא אפילו פקפקה ולא האמינה - וכעת היא מתבדה. "אני הייתי קצת בחששות. היא הייתה במשטרה, במוקד 100 והרגישה שהיא לא עושה שם כלום, היא לא מממשת את הפוטנציאל והיכולות שלה ורצתה להיות לוחמת. היא חתמה דחיית שירות וחיכתה כמה חודשים בשביל להתגייס למג"ב. היא עושה את זה בשמחה ובאמת מאוד הפתיעה אותי, כי בדרך כלל היא אוהבת לנוח הרבה, והפעם היא באמת הפתיעה אותי ברצון העז שלה להיות לוחמת. אני חושבת שהיא גילתה את כוחותיה, כוחות שלא ידעה שיש לה לפני כן, וגם אנחנו כהורים שלה לא ידענו".

בצד השני של האוטובוס עומדים ההורים של רותם ומתייעצים עם אחת המפקדות. הם כבר רוצים שיהיה דור המשך למג"ב, הבן שלהם עומד להתגייס והם רוצים לוודא שגם הוא יגיע אל החיל. "יש יום מיון, יש שאלון העדפות - אז להקיף הכי גבוה את מג"ב", מסבירה להם אחת ממפקדות המחלקה, "זה גיוס של נובמבר, מרץ ואוגוסט".

"מרגש ביותר, אני עדיין דומעת", המשיכה אימא של רותם. "יש לנו בן שגם רוצה להתגייס למג"ב", היא מספרת וקוראת לבנה רועי להתקרב כדי שנפגוש גם אותו. "עוד חודש וחצי הוא מתגייס. לרותם יש תאומה שמשרתת בכפיר, והיא משרתת במג"ב ויש לנו בן שגם רוצה פתאום. סוויץ' זה עשה לו, הוא רוצה גם במג"ב. ראה את אחותו ונראה לי שזה עשה לו חשק".

לדבריה, יש לה עוד חודש וחצי עד ששלושת ילדיה ישרתו ואז הגעגועים יגמרו אותה. "אני מתה. עד עכשיו נראה לי שאני לא ישנה. איך לא, איך לא. אני כל הזמן מחכה לטלפון הגואל הזה שיגיד 'אימא הכול בסדר, לא נורא'", היא ממשיכה, "אני רגילה שהיא קרובה אליי כל הזמן". אימא של רותם לא אהבה את הרעיון שרותם תלך להיות לוחמת. "אמרתי לה 'בשביל מה?, לא צריך'". רותם עומדת לצדה ומסכימה: "היא לא רצתה שאני אלך, היא לא הסכימה לי. היא אמרה 'מה את צריכה את זה? לא מתאים לך, זאת לא את'. והוכחתי שזאת אני. ועכשיו אבא מעודד אותי. אבא מאוד גאה בי. עכשיו קיבלתי חיבוק של חנק מרוב אהבה. גם לו יש דמעות בעיניים מההשבעה".

משפחתה של רותם מתגוררת בקריית ארבע, והם מכירים את נושא השמירות והסיורים מקרוב. לדבריהם, לא ברור אם זה מפחיד יותר או מקל על הרעיון שבעוד חודשיים תעמוד בתם בחזית השמירה באזורי החיץ בין ערבים ליהודים, שלאחרונה הופכים להיות יותר ויותר נפיצים. "אנחנו גרים שם, אז היא מכירה את כל הסיטואציה שיש מסביב. כל השמירות, הסיורים, היתקלויות עם מחבלים, מחסומים, הכל", מסביר אביה של רותם.

"אני מקווה שהם לא יתקלו בזה. שיהיה לנו שקט. ואם היא תיתקל חס וחלילה בדבר כזה - היא תדע מה לעשות. אני מקווה מאוד. אני בטוחה", אומרת האם. ואולם, היא מודעת לעלייה בכמות המקרים שבהם נפגעים חיילי מגב בהיתקלויות עם מחבלים: "זה עוד יותר מפחיד. כל פעם דוקרים חייל. זה הדבר שהכי מפחיד אותי. אני מקווה שהיא לא תצטרך להיתקל בדברים כאלה".

בצד עומדת פולינה, בחורה בלונדינית גבוהה שעלתה לארץ לפני 11 שנים מאחת ממדינות ברית המועצות לשעבר. היום היא חיילת בודדה ולא בקשר עם ההורים. לצדה עומדת אחותה ויקטוריה שהגיעה במיוחד מפנימיית הכפר הירוק ברמת השרון. ויקטוריה מחזיקה לפולינה את היד, שתיהן עומדות, מחובקות, מדברות, משלימות את הפערים שנוצרו בעקבות הגיוס ותקופת הטירונות.

"האמת היא שהיה לי ממש קשה כשהסתיים הטקס. הרגשתי לבד", סיפרה פולינה. ההורים הגיעו לחבק את הבנות ופולינה מצאה את עצמה לבד. אלא שאז, המפקדים הפתיעו אותה: "ראיתי שכל ההורים באים ואני נשארת לבד. לא היה לי נעים כל כך. אלא שאז המ"מ והמפקדות קראו לי ואמרו לי 'עשינו לך הפתעה', והמ"פ הביא אותה - כן, את אחותי. זה היה מרגש לראות אותה".

המפגש עם ההורים מגיע לסיומו וכל הבנות עלו לאוטובוס. אז, אנחנו פוגשים את טל אור קוצקי, שסוגרת היום מעגל. מנשקית באוגדת עזה, היא נשבעה היום אמונים במג"ב. "הייתי נשקית ואז הגשתי טופס להיות לוחמת", היא מספרת. "נלחמתי בשיניים כדי להיכנס למג"ב. אמרו לי 'לא'. אמרתי 'למה מג"ב לא? אני רוצה את זה'. נלחמתי והלכתי לקציני מיון בתל השומר. אמרו לי בהתחלה שאין תקן ושאני מיועדת לפלח"ץ. אמרתי אוקיי - אני מג"ב. רק מג"ב. הייתי מתייצבת עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם, הראיתי להם שאני באמת רוצה להיות לוחמת מג"ב. ובסוף הם הגשימו לי את החלום הזה, ואני בדרך להגשים אותו באמת, הנה היום אני פה, עברתי היום השבעה".

טל אור מרוגשת מאוד והאמביציה שלה ניכרת מאוד. היא רצתה להשיג משהו ועכשיו - היא מציגה את הקבלות על ההישג. "מה עבר לי בראש? אמרתי 'ואו, אני מגשימה פה חלום, חלום שהתגשם'. בכיתי מאושר. גם כשנשבעתי היד שלי רעדה. לא האמנתי שהגשמתי את החלום הזה". עוד היא מוסיפה: "שמתי את היד על התנ"ך ואמרתי מתחייבת, מתחייבת, מתחייבת. שלוש פעמים ככה, היד שלי רעדה, נשמתי עמוק ועברנו את זה. אני מאוד גאה".