(צפו בריאיון עם פרופסור מיכאל בורט, לשעבר דיקן הפקולטה לארכיטקטורה בטכניון)
יותר מ-50 שנה שהאדריכל פרופסור מיכאל בורט, לשעבר דיקן הפקולטה לארכיטקטורה בטכניון, מחזיק תחת ידיו מיני תכנית לבניית איים מלאכותיים מול חופה של המדינה. בחזונו מישור החוף שלנו יספק קרקע נוספת למגורים בתוך הים, המשך ישיר לערי החוף בישראל. בתי מגורים, בתי מסחר קטנים, שטחי מחייה. "כורח המציאות", "פתרון ריאלי" לצרכי המגורים בישראל.
ביתו של בורט בחיפה עמוס כרזות מתערוכה שהעלה לאחרונה ובה הציג את חזון "השדרה הכחולה" שלו. מגירות שולחן העבודה מלאות שרטוטים שיבטיחו שצפוף לא יהיה פה. הצורך באיים כתשובה למצוקת הדיור עשוי להישמע כתחזית אפוקליפטית, מסוג הכותרות שנהנות להבהיל אותנו, ובדרך כלל מתממשות בתסריטים הוליוודים מופרכים, אבל חזונו של בורט מגובה בנתונים ומסביר בפשטות כיצד קצב הריבוי במדינת ישראל מחייב אותנו לפתרון כזה. לשיטתו, עד סוף המאה הנוכחית אוכלוסיית ישראל תאמיר לכ-20 מיליון איש ורובם המכריע, כמעט 80 אחוז, יגורו לאורך מישור החוף. הוא חושש שאלמלא יימצא פתרון יצירתי, הצפיפות תהיה רק חלק קטן מהצרות שלנו.
"המשמעות היא הסוף לחקלאות, התרסקות סביבתית, בעיות תחבורה בלתי אפשריות ומכה קשה עד אנושה לשמורות הטבע והנוף", מפרט בורט, ואז לוקח נשימה עמוקה ומזהיר שנוסף לאלו עליית ערכי הנדל"ן תהיה אסטרונומית. בנסיעותיו בעולם אסף דוגמאות מבהילות. "נתקלתי ב-90 מיליון דולר לדונם בטוקיו, ו-26 אלף דולר למטר מרובע במונאקו, מדהים, נכון?" התחזיות השחורות, הוא מזהיר, כבר ממש כאן. "קצב ריבוי האוכלוסייה גדול מששיערנו".
אנג'לה מינביץ, סטודנטית למשחק בת 25, גדלה כל חייה בכפר, במושב ברמת הגולן. חלקת אדמה רחבת ידיים, אוויר נקי וכמובן תחושת פרטיות שמאפשרת לכל משפחה שטח מחיה מרווח. בשל לימודיה נאלצה להעתיק את מקום המגורים לתל אביב, על כל המשתמע מכך. תחילה הצטופפה בדירת שלושה חדרים עם עוד שלושה שותפים, ברחוב סואן ומרכזי בעיר. מעבר לשטח המחיה המצומצם בתוך הדירה, שהשאיר לכל נפש פחות מ-20 מטר מרובע ללינה, הצפיפות בבניין העצימה את תחושת המחנק. אל תוך הבית נכנסו כל הזמן רעשים שלא ניתן היה לסנן: בקומה מעל התגוררה משפחה עם ילד, ובכל פעם שהיו מתארחים חבריו של הצעיר, הבניין כולו השתתף בחוויה הקולנית שהובילה למאבקים בין השכנים. גם בקומה עצמה לא רוו שקט, ובכל פעם שהשעון המעורר צלצל באחת מהדירות הסמוכות, כל השכנים התעוררו. גם נוף הבניין הפך למטרד לא נעים. מרפסת הדירה הקטנה השקיפה לחלון חדרם של זוג צעיר בבניין ממול, ממנו השתקפו לא אחת מראות אינטימיים. הצפיפות והרעש הכריעו את מינביץ והיא עברה לרמת גן. אמנם לא מדובר במרחבי הגולן, אבל הייתה מידה של הקלה. "אנחנו עדיין שומעים כל דלת שנטרקת בבניין, וכשהשכן שר קריוקי, קשה להתעלם, אבל לפחות יש מרחב מחיה הגיוני, לפחות חלון הבית לא נכנס לחלון השכנים וזה מאפשר מידת הפרטיות ההכרחית".
גם עדי לווינסון בת ה-32 נכוותה מחיי העיר הצפופים. במשך שנים ארוכות התגוררה בדירת 40 מטר בצפון הישן של תל אביב. כדי להכיל מספר גבוה של נפשות, נבנתה דירה בכל חצי קומה. למרות שהתגוררה לבד בדירה, זו לא הייתה התחושה. חדר השינה שלה מוקם כחצי קומה מתחת לחדר האמבטיה בדירתו של זמר אופרה. לווינסון מספרת שהייתה מתעוררת באמצע הלילה מקולו של השכן שבחר להתאמן על רפרטואר השירים דווקא בזמן הרחצה. "לפעמים זה היה מספק לנו רגעים הומוריסטיים, למדנו את השירים שלו, והיינו מצטרפים אליו, ולפעמים זו הייתה הטרדה של ממש. להתעורר באמצע הלילה, לפני יום עבודה, למוזיקה חזקה, יפה ככל שתהיה, זה לא פשוט". לפני כשנה נשברה והעתיקה את מגוריה למושב בשרון. שם הבתים מפוזרים על פני דונמים רחוקים, אין מוזיקה חזקה, ואין קירות משותפים. "לא רק שלא שומעים את השכנים, אם לא אגש להציג את עצמי, קרוב לוודאי שלא אראה אותם בגלל המרחק בין הבתים".
תל אביב היא אמנם לא העיר הצפופה ביותר בארץ, אבל בהחלט מספקת תחושה כזו, ולפי תכניות העירייה, הצפיפות תורגש היטב בשנים הקרובות. מנהלת היחידה לתכנון אסטרטגי בעיריית תל אביב יפו, צילי בר יוסף מספרת שהעיר יכולה להגיע לקיבולת של עוד 280 אלף יחידות דיור חדשות. "הרעיון המרכזי הוא לנצל את השטחים הקיימים לפיתוח, ובמקביל לדאוג לשטחים הפתוחים ואיכות החיים". היא מסבירה שיחד עם התכניות החדשות לפיתוח, יחולו גם שינויים תכנוניים. כך למשל לא יקומו יותר גני ילדים בני קומה אחת. כמו כן יעשה שילוב בין אזורי מסחר ובתי מגורים במטרה להקטין משמעותית את התנועה בתוך העיר ולאפשר הליכה ברגל ממקום למקום ונסיעה על אופניים. ועדיין, איך שלא נסתכל על זה, תוספת יחידות דיור על פני השטח הקיים, צפויה להשפיע על כולנו. לא מדובר רק על שכנים קולניים, אלא מעמסה על תשתיות, צריכה מוגברת של חשמל, מים ביוב וגז. ולא רק בתל אביב, אלא מעבר, בכל מחוז מרכז.
מסתבר שלתחזיות האפוקליפטיות יש הורים. מי שאמון על מציאת התרחיש הגרוע ביותר ובחינת פתרונות מתאימים במחוז המרכז היא האדריכלית דניאלה פוסק, מתכננת המחוז במשרד הפנים. גבולות הגזרה שלה ממוקמים בין חדרה בצפון, גן יבנה מדרום, הים במערב ומודיעין והקו הירוק במזרח, ובשטח אחריותה כ-2.2 מיליון תושבים, ללא מחוז תל אביב.
בלב הקשיים עמם אנחנו צפויים להתמודד, פוסק מפנה את האצבע לסוגיית התחבורה הציבורית ויכולת התשתיות הקיימות לשאת עומסים כבדים. היא מסבירה שכבר בימים הללו אנחנו מתמודדים עם ריבוי נהגים פרטיים על הכביש, משאיות תובלה כבדות ועלייה בהיקף התנועה. מול אלו המשאבים להקמת כבישים נוספים מוגבלים. "היכולת של המדינה לספק אספלט הולכת ומצטמצמת", היא אומרת. לפי תרחיש זה, אלמלא יתקיים שינוי רדיקאלי, העתיד, כפי שהיא רואה אותו, יכלול זיהום אוויר, פקקי ענק ומגבלה קשה על יכולת הניוד. "הפתרון הוא מסילות רכבת לאורכה ולרוחבה של הארץ, לא רק במרכז. ניוד פשוט יותר של אנשים מהפריפריה למרכז והקטנת השימוש ברכבים הפרטיים". האם בעתיד הציבור יסכים לוותר על רכבו הפרטי לטובת התחבורה הציבורית? האם זו האחרונה באמת תצליח לענות על הצרכים של כל האוכלוסייה? ומה לגבי תחבורה ציבורית בשבת ובחג? קחו רגע לדמיין את פקקי הענק ערב ראש השנה, ותכפילו את היקפם. בלי מסילות רכבת ורפורמה אמיתית בתחבורה הציבורית, נדמה שנאלץ בעתיד לקיים ארוחות חג בתוך המכונית.
גם בתחום התשתיות פוסק מביעה דאגה ומעלה שאלות מהותיות לגבי היכולת של תחנות הכוח למשל לספק חשמל לכמות גדולה של אנשים. הקושי לעמוד בביקושים עלול להחריף. "אם מדינת ישראל מכפילה את עצמה כל 25 שנה, אנחנו עשויים למצוא את עצמנו במצב הנוכחי ללא יכולת לספק אנרגיה לכל חלקי המשק". הנגזרת חמורה: השבתת התעשייה, בתי מגורים ללא חימום וקירור, וקושי בשימור מזון לאורך זמן. גם תשתית הביוב על הפרק. פוסק משתפת שבעבר נאלצה להקפיא תכניות בנייה מאחר שהיה חשש כבד שמערכת הביוב תקרוס. כאן מדובר בסכנה של ממש. ריחות קשים, מחלות ופגיעה דרמטית באיכות חיינו. אמנם אין כאן פתרונות קסם, אבל יש הבטחה: "לא תקום אף שכונה ולא ישופץ אף רחוב ללא הידיעה שניתן להבטיח את מערכת הביוב".
כדי להיערך לגידול האוכלוסייה בארץ ולהתמודד עם התחזיות השחורות נכתבה לכל יישוב תכנית מתאר מקומית כוללנית, מסמך אסטרטגי המכיל את החזון ליישוב ומתווה את מדיניותו לטווח הארוך. במסגרת התכנית נבחנת התחבורה הציבורית, נמדדות התשתיות, נשקלת בעיית המגורים ונבדקת היכולת הכוללת של העיר לספק מענה בטווח הארוך לתושביה ביחס לקיבולת שלה.
פוסק חד משמעית בעניין, וכאן בעצם גם טמון הפתרון. "רק שימוש בתשתית הקיימת והרחבתה תמנע פגיעה עתידית ותאפשר חיים למספר גדול יותר של אזרחים". הפוטנציאל לגידול אוכלוסייה לשיטתה הוא בערים הוותיקות, שיכולות לשאת תוספת משמעותית של אוכלוסייה, עד כדי הכפלתה. "הקרקע היא משאב מוגבל ורק על ידי הסתכלות כזו נצליח להתכונן לבאות. על ידי הגבלת הבנייה הפרטית וניצול מקסימלי של התשתיות הקיימות, אחרת החיים יהיו בלתי אפשריים כאן".
רגע לפני שמספידים את איכות החיים, יש מי שטוען שהצפיפות דווקא חיונית לחיינו. הסוציולוגית האורבנית פרופסור נעמי כרמון מהמרכז לחקר העיר ואזור בפקולטה לארכיטקטורה ובינוי ערים בטכניון, טוענת שגידול האוכלוסייה בישראל תורם לרווחת האזרחים. לדבריה, כדי לקיים מערכת חינוך מתפקדת, רשת תחבורה ציבורית ענפה ושירותים משמעותיים לתושב, יש צורך באנשים, עוד אנשים. היא מסבירה שיישובי הפריפריה סובלים מהיעדר אוכלוסייה, וערים שלמות מתמודדות עם הזדקנות התושבים. "אין כמעט אזורים שאי אפשר להתיישב בהם, יש אזורים שאנחנו לא רוצים להתיישב בהם".
בחירה בנגב אינה מקרית ואינה מפתיעה. "לו הייתה מצוקה אמיתית, אנשים היו גרים בכל מקום, אבל זה עדיין לא קורה". לשיטתה האקלים באזור ובעיות המים זהות לאלו שמתמודדים איתם תושבי קליפורניה ואין סיבה לא ליישב את האזור. דווקא פתרונות מודרניים של הריסת מבנים קיימים לטובת בנייה חדשה, ופגיעה בים ובשמורות טבע, מדירות שינה מעיניה. "יש בעיות תכנוניות קשות במציאות הקיימת, אבל אם משכילים להתגבר עליהן, משביחים את הבנייה הקיימת, ומשפצים את הקיים במקום להרוס, הרי שהצפיפות דווקא מבורכת".
בינתיים הצפיפות היא שקופה. אמנם קל להבחין בשכנים הקולניים, אבל ריבוי האנשים ברחוב נסתר מהעין, וקשה לראות עד כמה מערכת הביוב עמוסה ותחנות כוח עייפות. אבל הצפיפות בהחלט כאן, מזדחלת למערכת החינוך, לתורים במרפאה ולפקקים בדרך הביתה. אולי אין תשובה אחת אפשרית, אבל בהחלט יש מי שיסמן את הבעיה ויציע בדרכו שלו, אין ספור פתרונות שעדיין לא מאוחר ליישם. הרי כולנו נשמח לעתיד לקצת יותר מרווח, אבל בינתיים יושבים על פצצה דמוגרפית.
