בבחירות האחרונות התלבטתי למי להצביע. ההתלבטות והקירבה ליום הבוחר הביאה אותי לחוג בית של מרצ בהשתתפות זהבה גלאון. גלאון היא אישה עם מוסריות ותודעת צדק שהייתי שמחה לפגוש ולשמוע. חוג הבית התקיים בעיר חזקה מבחינה סוציו-אקונומית. ריח תבשילים קידם את פני האורחים והמטבח היה פתוח ומזמין, הבית מלא בספרים ותאורה נעימה, אפילו שני סלבריטאים "קישטו" את האירוע בנוכחותם. מתחת לכל זה הייתה התרחשות בלתי נראית, ספק אם מישהו בכלל הבחין בה. הסתכלתי לצדדים, רוב מוחץ של אשכנזים מהמעמד הגבוה-גבוה פלוס. נראה כי האשכנזיות הלבנה המשכילה הטהורה התכנסה כדי לטכס עצה כיצד עוברים את אחוז החסימה ומגיעים כמה שיותר קרוב למיינסטרים הפוליטי. זה היה חוג בית ידוע מראש, עם אג'נדה פוליטית מאד ברורה.
הסתכלתי סביבי וראיתי את בעלת הבית מחייכת לעברי באינספור תמונות בסלון עם ערביות במחסומים בהפגנות. תמונה אחת ממחסום קלאנדייה, השנייה בהפגנת נשים עושות שלום. עוד ועוד מיצגים ויזואליים לסכסוך הישראלי-פלסטיני בבית השבע הזה שנראה שלא ידע מחסור. הרגשתי שהתמונות האלה הן עלבון לאינטליגנציה שלי.
שאלתי את עצמי אם התמונות לא "מלכלכות" את הנוף הביתי המוגן והבטוח. התשובה היא לא, מהסיבה הפשוטה - הן הנוף, מצוקה וכיבוש הם אחלה נוף לבעלת בית אשכנזייה. אני קוראת לזה "אומנות אוריינטליות ומיצג של צביעות". כי כנראה שבשיכון ד' בבאר שבע אין תמונות של בעלת בית עם ערביות נדכאות במחסומי צה"ל. עקרת הבית מהפריפריה עסוקה בקושי היומיומי לשרוד, להעביר חיים שלא מתוך התבזות כלכלית. כמה פוטוגני לתלות תמונות מהמחסומים ולחזור לבית המרווח והנעים בפרבר תל אביבי עם ג'יפ מאובזר ושלט רחוק.
הנה, גם הסכסוך בשלט רחוק. אבל גם בשלט רחוק אפשר, מסתבר, לגזור קופון חברתי לא רע.
כאשר התחילו שאלות מהקהל כלפי גלאון שהייתה קצרה בזמן (זמן בחירות, בכל זאת צריך להספיק) האשכנזים הרימו יד והתחבטו בקול רם. המזרחים המועטים שנכחו באירוע לא מצאו רגע אחד כדי להיכנס לדיון כמשתתף פעיל אלא מתוך הקשבה בלבד. ושאלתי את עצמי מדוע. האם הם יודעים שגם בבית הכביכול פלורליסטי הזה עדיין נוכחותם זרה, מתבדלת שלא מרצון? קיבלתי תחושה שאם הייתי מריצה קדימה את הסיטואציה (להסתעפות שאולי לא קיימת במציאות) יש סיכוי גדול שאם המזרחי היה מרים יד ומדבר קצת באופן אחר עם דיקציה מסוימת או מבטא קל כנראה שהיה עובר בקהל רחש ש: "טוב, בואו נתקדם, כבר דיברנו על זה".
ובאותה סיטואציה אם היה נוכח ערבי שהיה שואל את אותה שאלה - הערבי היה מחובק. כמה אירוני: הערבי מחובק, המזרחי נבעט.
וזאת בעצם קפסולת הסכסוך. ביום ההוא הבנתי את רזי ההתעלמות השיטתית שדיבר עליה אתמול חבר הכנסת זחאלקה מעל דוכן הכנסת כלפי חברת הכנסת סתיו שפיר. ההתעלמות הכבושה (כבושה במילים או במחוות) היא "צמרת הקרמלין" שיש לכל אחד מאיתנו בנשמה. זה תיאור של דויד גרוסמן באחד מספריו.
שפיר היא חברת כנסת חדשה, זאת הקדנציה השנייה שלה. אולי היא גם לא אומרת שלום ליאיר לפיד או לדב חנין, מי יודע ואולי זה גם לא חשוב. העניין המרכזי שיש לתת עליו הוא מפגן האדישות שמרשה לעצמה ח"כ מהשמאל כמו גם בעלת הבית כלפי עוולה ונראטיב של ה"אחר". האחר בראייה האשכנזית-קלאסית. האחת מדברת על צדק חברתי ונושאת את דגל הסוציאליזם, השנייה תולה תמונות של ערביות במחסומים. שתיהן כנראה עושות את זה מאינטרסים אישיים, כי זה פוטוגני. האחת מקבלת הכשר של חברת כנסת מיליטנטית ובועטת, השנייה מקבלת הכשר של "פעילה חברתית נגד הסכסוך".
קל להיות מסביר פנים כשאתה מצוי באיזורי הנוחות שלך, עם משאבים וקרקעות והשתייכות לקיבוצים. זה הרי הסיפור של השמאל המדושן שמדבר עליו ח"כ זחאלקה. אבל אם נעמיק את הרזולוציה נגלה שהעוול והכיבוש הם הרבה יותר עמוקים והגזל הציוני חוצה את הארץ לאורכה ולרוחבה. מה שקרה אמש בכנסת מעמיד באופן אירוני להפליא את השמאל הישראלי מול הערבים ונגד המזרחיים הארד קור (שפה רזה, עיירות פיתוח). ואולי זאת הפעם הראשונה בהיסטוריה שלשני המיעוטים האלה יש כוח גדול יותר נגד ההגמוניה הלבנה. אם הם רק ישכילו לחבור יחדיו.
לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.