"מי שנורמלי מתנגד לכיבוש": הכפר שהפך לסמל המאבק הפלסטיני

(חייל צה"ל מתעמת עם תושבי הכפר)

הכפר נבי סאלח נראה מרחוק כמו מקום שקט ופסטורלי - הוא ממוקם בהרי בנימין ממול להתנחלות נווה צוף, ובתי הכפר הפשוטים שעשויים מאבן משתלבים בנוף ההררי המאפיין את האזור. עם זאת, בשדות הנמצאים במורד ההר שעליו שוכן הכפר ניכרים סימני ההפגנות המתקיימות במקום מדי שבוע במהלך שש השנים האחרונות: פיח מכסה את הקרקע ורימוני גז והלם פזורים על האדמה.

בשל ההפגנות, שגולשות פעמים רבות לאירועים אלימים, עולה שמו של הכפר לעתים קרובות לכותרות. בשבוע שעבר שוב עסקו כלי התקשורת בכפר הפלסטיני. חייל צה"ל תועד שמנסה לעצור את מוחמד תמימי בן ה- 12 בחשד שיידה לעברו אבנים ומותקף על ידי נשים פלסטיניות. משפחתו של תמימי עומדת בראש המאבק המתנהל בכפר מאז 2009, והוריו ואחיו נוטלים בו חלק פעיל עוד מתחילתו.

ההפגנות המתנהלות בכפר הם אחד מסמלי המאבק הפלסטיני נגד הכיבוש, כהגדרתם, ואליו מצטרפים מאבקים קודמים בעיקר בכפרים בילעין שבהרי יהודה, נעלין שבבנימין וקדום שבשומרון. המשותף לכולם הוא הזמן הקבוע שבו מתקיימות ההפגנות - מדי יום שישי, ללא קשר לכמות המשתתפים.

תחילה היו המפגינים צועדים לעבר הכביש המפריד בין הכפר להתנחלות נווה צוף במטרה להגיע לאדמות המתנחלים. עם זאת, לאחר זמן קצר החל הצבא למנוע מהם את הצעדה, כך שהעימות החל כבר בתוך הכפר עצמו. אף שבתחילת הדרך מדובר היה בהפגנה עם מספר רב של משתתפים, לאורך השנים המספר ירד לעשרות בודדות. אולם היא עדיין ממשיכה להתקיים בעקביות מדי שישי.

האירוע שהוביל לתחילת המאבק בדצמבר 2009 היה ההשתלטות של מתנחלי נווה צוף על עין אל-קוס, מעיין ששימש את תושבי נבי סאלח ואת שכניו מהכפר הסמוך דיר ניזאם. באותה השנה החלו בני נוער מההתנחלות לפקוד את המעיין ואף לנקות את האזור. במקום הוצב ספסל ושלט ושמו הפך ל"מעיין מאיר". לטענת הפלסטינים, המתנחלים מנעו מהם להגיע למקום. מנגד, טוענים המתנחלים כי המעיין היה נטוש ומוזנח והמאבק של תושבי הכפר החל רק לאחר שהם התחילו לשפץ את המקום ולדאוג לו.

אך מן הסתם, לא מדובר במאבק על מעיין כזה או אחר, אלא במאבק כולל נגד הנוכחות הישראלית ביהודה ושומרון. באסם תמימי, אביו של הילד מוחמד שמעצרו מתועד בסרטון, טוען כי מדובר במאבק לגיטימי לחלוטין. "אני חושב שלכל אדם תחת כיבוש יש את הזכות להתנגד", אמר תמימי, והוסיף: "בחרנו בדרך הזו כי היא הכי אנושית". הוא התייחס לאותו מקרה מתועד שבו התעמתו בני משפחתו עם החייל, ואמר: "אולי אותו חייל הוא גם קורבן של המחשבה הציונית. אם אתם אנושיים גם אתם צריכים להתנגד לחוסר החירות שלנו".

במהלך השנים נרשמו לא מעט נפגעים משני הצדדים בהפגנות - חיילים נפצעו מאבנים ופלסטינים נפגעו מהאמצעים לפיזור הפגנות. על קיר בסלון של באסם מתנוססות תמונותיהם של מוסטפא ורושדי א-תמימי, שנהרגו במהלך מהפגנות המחאה. רושדי, גיסו של באסם, מת מפצעיו לאחר שנפגע מירי חי בנובמבר 2012, ומוסטפא נפגע מפגיעה ישירה של רימון גז בראשו במהלך ההפגנה כשנה קודם לכן. גם אשתו של תמימי, נירמאן, נורתה ברגלה במהלך אחת ההפגנות והיא נעזרת בקביים. לטענת באסם, אשתו לא נפגעה בעת שהשתתפה בהפגנה, אלא נורתה על ידי החיילים בנובמבר האחרון בזמן שהלכה ברחוב.

לדברי תמימי, הכיבוש הישראלי פוגע בהם בכל רגע ובכל תחום בחיים. "כל צורה של כיבוש היא בעיה מבחינתנו", אמר. "יש לנו התנחלות באדמות שלנו, המתנחלים כל הזמן תוקפים את האדמה שלנו, הורסים את העצים שלנו וכל הזמן אנחנו סובלים מקיום ההתנחלות פה. מי שנורמלי מתנגד לכיבוש, אם היינו שותקים זה היה מצב לא נורמלי".

"אם אתה מאמין שמגיע לך משהו, שום דבר לא יבוא לך במתנה", הוסיף תמימי. "יש לנו חלום ואנחנו צריכים להילחם כדי להגשים אותו. אם אנחנו חיים בלי החירות שלנו, ללא התקווה לעתיד טוב יותר, אז החיים האלה לא שווים דבר". הוא מוסיף כי "אנחנו רוצים לבנות עתיד טוב יותר בשביל הילדים שלנו ושלכם. גם אתם סובלים מהכיבוש כמונו, לא באותה הרמה אבל אתם סובלים בגלל הקונספט ואופן החשיבה הציוני".

מלבד ההרוגים והפצועים, במהלך השנים בוצעו גם מעצרים רבים בכפר. תמימי עצמו ישב בכלא על ארגון ההפגנות, ולדבריו, למרות המחיר הכבד, הם לא יכולים להימנע מהמאבק נגד "העוולות שמדינת ישראל עושה להם". לטענת תמימי, בידי הכפר, המונה כ-600 תושבים, היו מצויים 5,600 דונם אדמה, וכיום על כ-60% מהם שולטים המתנחלים.

כפי שניתן לראות בתיעוד, ששודר פעמים רבות בתקשורת הישראלית והפלסטינית, במהלך ההפגנות משתתפים גם ילדים קטנים. יש בציבור בישראל מי שסבורים כי עירוב ילדים בהפגנות אלו הוא אינו לגיטימי ואף ציני. עם זאת, לדברי תמימי, שילדיו שותפים פעילים מאוד במחאה, אין דרך אחרת. לטענתו, מדובר ב"הכנה של הילדים להמשך המאבק נגד הכיבוש".

"בהודו נותנים כמות קטנה של רעל לכל ילד כדי שיגן על עצמו נגד נחשים וכל מיני סכנות באדמתו", אמר תמימי. "אנחנו רוצים לתת לכל ילד כמות קטנה של רעל נגד הכיבוש בשביל שהוא יהיה חזק מספיק להתמודד עם העתיד ועם האויבים שייתקל בהם. הצבא בא לבתים שלנו כל לילה, אם הילדים שלנו יהיו חלשים ומפוחדים אנחנו ניצור פה דור חולה. אנחנו רוצים לחנך אותם להאמין בחופש ובשוויון ולכן הם חייבים להתמודד ולהיות חזקים, להיות חלק מהמאבק ולהתאמן בהתמודדות עם האויבים שלנו. אין פה שום מקום בטוח ולכן הדרך היחידה והחכמה היא להתמודד ולא לברוח".

אותה עמדה השמיע תמימי בנוגע ליידוי אבנים לעבר כוחות הביטחון. "בתרבות שלנו, כשאנחנו הולכים בשדות ואנחנו חשים סכנה של זאב או נחש או כל סכנה אחרת, אנחנו מתכופפים לאדמה ומרימים אבן בשביל להגן על עצמנו", הסביר תמימי. "האבן היא סמל להגנה. לעתים משתמשים באבנים גם בסכסוכים פנימיים כתגובה לכעס".

תמימי אף ציין כי לדעתו יידוי אבנים אינו נחשב למעשה אלים, וכי מי שמשתמש באלימות הוא הצד הישראלי. "האלימות פה היא של החיילים. הם מסתובבים ממוגנים והם חמושים, האבנים לא מסכנות את החיים שלהם", ציין. "האבנים הם כמו ביצה או עגבניה. זאת אמירה, מסר, וזה לא יכול לעשות כלום מול המיגון של החיילים. בנוסף, כדי לשמור על עצמך מהגז ומהגומי אתה חייב להישאר במרחק של יותר מ-60-50 מטר וממרחק כזה האבנים כמובן לא יכולות לעשות שום נזק".

עוד הוסיף תמימי כי הצד הפלסטיני אינו יוזם את יידוי האבנים, אלא רק מגיב לפיזור ההגנה על ידי כוחות הביטחון. הם לא היוזמים אלא המגיבים. "אי אפשר כל פעם לתת את הלחי השנייה לאויב שלך, כשחיילים באים להרוג אותנו אנחנו לא יכולים לתת להם ורדים, אנחנו גם לא יכולים להחזיק בפנים את כל הכעס והמתח כי אז נתפוצץ. חוץ מלצעוק כל מה שנשאר זה לזרוק אבנים".

באופן חריג יחסית, תמימי מאמין במדינה דו-לאומית. הוא רוצה מדינה אחת שבה יחיו בדו-קיום שני העמים תוך מתן שוויון זכויות לכל. "אם אלוהים העניק ליהודים זכות על המדינה הזאת כפי שהיהודים מאמינים, אז אותו אלוהים, שהוא גם האלוהים שלנו, העניק לפלסטינים את אותה הזכות. אנחנו צריכים להקים מדינה של שלום לכל מי שמאמין בשלום, צדק ושוויון".

לדבריו, "אם הישראלים יסירו את הכיבוש ייקחו אחריות על מה שעשו לפלסטינים, יחזירו לנו את אדמות שלנו וייתנו לנו זכויות מלאות ושוות נוכל לחיות ביחד". הוא אומר כי תחת המדינה שלה הוא מייחל יוכלו ההתנחלויות להישאר במקומן, במקומות שבהן "לא נגזלה אדמה של פלסטינים".

תמימי אף טוען כי זוועות השואה מנטרלות את היכולת של הישראלים לחוש את כאבו של האחר. "הקהילה הבינלאומית מצאה את הפתרון אחרי השואה על האדמות שלנו", אמר. "לציונים יש מונופול על השואה כפשע נגד האנושות. זה פוגע בחברה הישראלית משום שהם לא יכולים להזדהות עם סבל של אחרים בעולם. הם לא יכולים לראות שהם טרוריסטים כי הם סבלו מהטרור של הנאצים. אנו כעמים צריכים לקבל אחד את השני וליצור מודל של 'גן עדן על האדמה הזאת'. אסור ליצור פה מדינה של שנאה, מדינה של גזענות, חוסר שוויון וטרור". הוא אף השווה בין ארגון "המדינה האיסלאמית" (דאעש) לבין הציונות ואמר: "דעאש הם המסר הרע של האיסלאם לעולם אבל גם הציונות עיוותה את היהדות ויצרה את ההתנחלויות ואת האנשים ששרפו את משפחת דוואבשה, זאת אותה מנטליות, אותו מסר שלא רואה את האחר".

מתחילת המאבק בכפר זוכים הפלסטינים לסיוע מצד פעילי שמאל מהארץ ומחו"ל. הם מגיעים מדי שישי, לעתים במספרים גדולים ולפעמים בבודדים, וצועדים יחד עם הפלסטינים. לדברי אחד הפעילים הישראלים שמגיעים להפגנות בקביעות, "אני לא רואה בשום צורה אחרת את מה שקורה שם אלא מתוך עינם של הפלסטינים, ומגיע לסייע להם במאבק הצודק על החירות והזכויות שלהם".

למרות הטענה הרווחת שלפיה הפעילים הם אלו שנותנים את הטון בהפגנות, קל להתרשם מדבריו הנחרצים של תמימי ומריבוי המקרים שבהם הוא או בני משפחתו התעמתו עם חיילי צה"ל, כי הטון הוא פלסטיני .לא של הפעילים המגיעים מבחוץ. גם בסרטונים הרבים ניתן לראות איך מובילי הצעדה הם הפלסטינים.

על אף העובדה שההפגנות נמשכות שנים ארוכות מבלי שנראה שינוי אמיתי באופק, תמימי נשמע אופטימי לגבי העתיד. "אני מאמין שאנחנו יכולים ליצור פה משהו מיוחד, אני באמת מאמין שיש סוד מיוחד באדמה הזאת כאן. מאז שחר ההיסטוריה המקום הזה הוא ייחודי וכולם רוצים את האדמה הזאת, למה? אני לא יודע, חלק מאמינים באלוהים ולכן הם קשורים למקום, אבל גם אנשים שלא מאמינים נמשכים למקום הזה ולסוד המיוחד שלו. אם אנחנו אוהבים את המקום הזה, באמת אוהבים, אנחנו חייבים לנהוג אחרת ולעשות כאן משהו מיוחד. אני אופטימי ומאמין שהסיטואציה פה תשתנה, אף כיבוש לא החזיק מעמד לנצח. יש לנו תקווה וחלום ואנחנו נהיה הגשר לחופש ולצדק. נמשיך להיאבק עד שנגיע לזה".