בדצמבר 1974 ביקר ראש הממשלה יצחק רבין באיראן. הגנרל נמאטולה נסירי, מפקד הסאוואק, המשטרה החשאית ושירות המודיעין האיראני, שנחשב לבעל מעמד רב השפעה באיראן של השאה, תכנן לערוך ארוחת ערב לכבוד ראש הממשלה הישראלי בבית ההארחה שבו התארח בטהראן.
לפני שהחלה הארוחה, ביקש נסירי לפגוש את רבין בדחיפות בחדרו של ראש הממשלה הישראלי. בחדר נכחו שגריר ישראל באיראן, אורי לובראני, מרדכי גזית, מנכ"ל משרד ראש הממשלה, ומתורגמנו של נסירי. "השאה מבקש להביא לידיעת ראש הממשלה כי הוא קיבל שדר מסאדאת", אמר נסירי. "בשדר נאמר שסאדאת מוכן להיכנס לשיחות ישירות עם ישראל. תכלית שיחות אלה להגיע להסדר מוגבל בסיני (כלומר על חלק קטן ממנה)", כתב גזית במסמך שסווג כ"סודי ביותר" ונחשף היום (חמישי) על ידי ארכיון המדינה.
מסמך זה, לצד רבים נוספים שחלקם הגדול היו גלויים, הוא נדבך במסכת מסרים, התכתבויות ושיחות שהובילו להסכם הביניים בין ישראל ומצרים, שנחתם מחר, 4 בספטמבר, לפני 40 שנה בדיוק. ההסכם, שנחתם בתקופת ממשלת רבין הראשונה, התווה את הדרך להסכמי קמפ דיוויד וכמובן הסכם השלום עם השכנה מדרום.
לציון התאריך העלה היום ארכיון המדינה פרסום בעריכת לואיז פישר ממחלקת תיעוד והנצחה, ובו מבחר תעודות, תמונות וקריקטורות על המשא ומתן להסכם הביניים, ובהן פרוטוקולים של שיחות מדיניות עם שר החוץ האמריקני הנרי קיסינג'ר ואנשיו. השיחות ידעו עליות ומורדות, איומים מצד ארצות הברית, משבר עמוק ומסרים של פיוס עד שהתגבש נוסח ההסכם שהניח את התשתית לחוזה השלום.
רבין לסאדאת: "מבין את נקודת מבטך"
רבין מונה לראש הממשלה באפריל 1974. שלושה חודשים קודם לכן חתמה ממשלתה של גולדה מאיר על הסכם הפרדת הכוחות עם מצרים. רבין, שכיהן קודם לכן כשגריר ישראל בארצות הברית, הבין היטב את חשיבות הקשר בין המדינות ואת חשיבות שיתוף הפעולה ביניהן, במטרה להוביל את תהליך ההתעצמות של צה"ל אחרי המלחמה הקשה שעבר. מלבד היתרון הברור מהסכם עם המעצמה הערבית החזקה ביותר באותם ימים, חוזה השלום עם מצרים קיבל משמעות נוספת, שכן הוא מסייע למאמציה של ארצות הברית לקרב את קהיר לגוש המערב ולהרחיקה מברית המועצות.
הגישושים בין הצדדים החלו בתיווכו של קיסינג'ר לקראת סוף חודש מאי 1974. ישראל נזקקה אז לסיוע חירום מצד הנשיא החדש ג'רלד פורד, שנכנס לתפקידו באוגוסט 1975. קיסינג'ר המשיך בניסיונות התיווך, שבמהלכם הציעה ישראל נסיגה קטנה בחצי האי סיני, למרחק של 50-30 קילומטרים.
השאה העביר את המסר מסאדאת לרבין ובחזרה. ראש הממשלה הישראלי השיב כי הוא מעוניין לקדם מגעים ישירים עם מצרים. ניסיונות הנציגים הישראלים להבין מנסירי האיראני אם סאדאת התכוון למגעים ישירים, לא עלו יפה. הוא אמר שיציג את השאלה בפני השאה וישיב ללובראני. ככל הנראה לערוץ זה לא היה המשך.
קיסינג'ר המשיך במסע הדילוגים והאמריקנים ביקשו כי ישראל תציע לסאדאת הצעה ראויה. שר החוץ האמריקני הציע שרבין ישלח לסאדאת מכתב אישי ובו יגלה הבנה לצרכיו הפוליטיים של האחרון. רבין כתב לסאדאת באמצעות קיסינג'ר על ביטחונו שסאדאת עושה מאמצים גדולים למען הסכם: "עליך לדעת שלמרות שאני נמצא בצד השני אני מנסה להבין את הבעיות שלך ולראות את הדברים מנקודת המבט שלך". כראש ממשלת ישראל, חשוב לו שיוכל להציג לציבור את הנסיגה כנקודת מפנה לקראת עידן חדש וכצעד ראשון להתקדמות אמתית לקראת השלום.
אולם ההתקדמות הקטנה התגמדה מול התבצרות הצדדים בדרישותיהם. ישראל נכונה לוויתורים מצומצמים, ובתגובה שלח פורד מכתב חריף לרבין שבו כתב כי תישקל "הערכה מחדש" ביחסי ישראל-ארצות הברית. מדובר באחד המשברים הקשים בין המדינות; המשמעות המידית הייתה הקפאה של משלוחי נשק מארצות הברית לישראל והסרת "המטריה הדיפלומטית" האמריקנית לישראל. אמנם הממשל האמריקני מילא את חלקו בהסכמים קודמים, אולם הוא סירב לחתום על הסכמים חדשים למכירת נשק ועיכב מסירתם של חלק מן הפריטים שהובטחו, במיוחד מטוסי F-15 וטילי קרקע-קרקע מסוג לאנס.
תמיכת הציבור האמריקני בישראל הייתה חזקה. ישראל ערכה מסע הסברה בארצות הברית ואף זכתה לתמיכה משמעותית עם פרסומו של מכתב תמיכה של 76 סנאטורים, שדרשו מן הממשל להבהיר שארצות הברית לא תזנח את ישראל, בעלת בריתה, ותמשיך בסיוע כלכלי וצבאי. עוד דרשו הסנאטורים כי לכל נסיגה מצד ישראל יתלוו צעדים משמעותיים לקראת השלום מצד שכניה.
במברק סודי של שמחה דיניץ, שגריר ישראל בארצות הברית, הוא הגדיר את מכתב הסנאטורים כ"הישג גדול" לישראל. זאת, מאחר שהמכתב "כולל בתוכנו את האלמנטים העיקריים של עמדת ישראל". הוא הוסיף כי "לפרסום המכתב הייתה תהודה גדולה".
עם זאת, הוא הדגיש במכתב כי "אין ללמוד מזה שהסנאט יהיה מוכן להשלים עם חוסר התקדמות מדינית לקראת שלום". לדבריו, "יש ציפייה לתרומה ישראלית וליוזמה המאפשרת התקדמות לשלום".
ההתחייבות של ארצות הברית לישראל
לקראת המחצית השנייה של 1975 נוצרה תפנית. באוגוסט החל קיסינג'ר במסע דילוגים נוסף, וישראל ומצרים החלו להתקרב לקראת הסכם. בישראל התקבל הדבר בהתנגדות עזה של חוגי הימין, ובפרט מצד אנשי "גוש אמונים", שערכו הפגנות סוערות בעת ביקוריו של קיסינג'ר.
בהסכם הצהירו ישראל ומצרים כי הסכסוך ביניהן ייפתר בדרכי שלום. בסופו של דבר ישראל נסוגה מזרחה בסיני, כ-40-30 קילומטרים, ומרצועה צרה לאורך ים סוף, שבה נמצא גם שדה נפט אבו-רודס, וכן נקבעו הסדרים לדילול כוחות.
ב-3 בספטמבר 1975 הצביעה הכנסת בעד ההסכם. 70 חברי כנסת תמכו בו, 43 הצביעו נגד, בהם כל חברי הליכוד, משה דיין, שניים מחברי המערך ושניים מחברי מפד"ל. יום לאחר מכן חתמו על ההסכם בג'נבה נציגי ישראל, גזית ואלוף הרצל שפיר, ונציגי מצרים, גנרל טהא עלי מגדוב והשגריר המצרי בג'נבה.
ארצות הברית העניקה לישראל התחייבויות שונות. בין היתר, הבטיח פורד כי ארצות הברית מסכימה שהסכם סופי עם סוריה חייב להבטיח שישראל לא תותקף מרמת הגולן וכי היא "תיתן משקל רב לעמדת ישראל שכל חוזה שלום עם סוריה יהיה מבוסס על המשך נוכחות ישראל בגולן".