זה צמרת, זה?!

מאת טל וולק


שבועיים מפמפמים לי בראש שאם אני רוצה לצאת לפגרת הנבחרת במצב רוח טוב כדאי לי לבוא לרעננה. שתי קבוצות אינטיליגנטיות הבטיחו לי, מותחן, מלחמה, משחק שיסתיים בנקודה לפה או לשם. את האמת - שיכנעו אותי. באתי.
בדקה העשירית זה נגמר. במחצית היה כבר גרבאג' בכל פינה באולם במטרווסט. הדופק של שרון דרוקר בירידה למחצית היה יותר נמוך מאשר באימון קליעות. הרגו לנו את החגיגה, הגליל.

כבר בכניסה לאולם אתה מבין שמשהו לא בסדר פה. הכניסה הנוחה לאולם, הסדר המופתי והשקט הערב לאוזניים. שחקני הגליל שוכבים על הפרקט ומתחממים להנאתם. זה בית של קבוצה בסופרוליג? במלחה או בחדרה אתה רוצה ללכת עוד לפני שהמשחק התחיל. רק שרה'לה שרון חסרה שם.
אחר כך מגיעה "התקוה". מחצצר מתלמד מצליח ללמד אותי דברים חדשים על עצב. ליאור ארדיטי שר לבד בקולי קולות. הדרך לגרדום נראית באותם רגעים כאושר עילאי.

מתחיל המשחק. הגליל מפרקים כל מה שזז. קנטור מגלה שהקסמים לא עובדים כשמרביצים לך, מקארת'י ניצל ברגע האחרון מאיבוד עין ונאלץ לנטוש. רעננה קולעת בכל החצי הראשון שישה סלי שדה. מי שרוצה לעשות לגליל סל קל שיבוא בין הרבעים.
קאוקינאס ולמונט ג'ונס נהנים מכל רגע. הסלים נוחים, האוירה נעימה, ההגנה לא קיימת. למען האמת, עמי נאווי על הספסל של רעננה מציג משחק הגנה טוב יותר מזה של השחקנים על המגרש. יניב גרין נכנס לסגור חור במסננת. עוד לפני שהוא מגיע לעמדת החילוף נאווי שואג עליו שיתעורר. בכלל צריך לבדוק את כל העניין הזה של נאווי. כל סל שגליל קולעת, הבן אדם כמעט יוצא מדעתו. כל סל שקול אצלו ליום הדין. עמי תרגע, אתה ברעננה, תהנה מהאווירה. תזרום, כמו כל הקבוצה שלך.

מטר מהמשטח יושבים אריאל מקדונלד, בריסקר, ראדוביץ', מוכתרי וגיל סלע בבגדים אזרחיים. כמו שרעננה נראית החמישיה ביציע יכולה לתת פייט הרבה יותר טוב ממה שמייצרים חניכיו של דרוקר. חליקה ופבריקנט יושבים ונהנים מכל רגע. למה מה רע להם? חרא של משחק, אבל העיקר האווירה.

מי שמוסיף קצת עניין למשחק הוא סיימון. הבן אדם לא יכול לקנות סל. כל מה שהוא עושה, עד תחילתם הרשמית של רגעי הגרבאג', זה נזקים בלתי פוסקים. התרומה שלו למשחק של רעננה היא עיגול אחד גדול. מה בדיוק דרוקר ראה בו בקיץ לפני שהוא רץ להחתים אותו? הביטחון שלו נמצא בתוך הנעליים, כמות האיירבולים שלו כבר נעשתה מביכה, ועל הספסל של רעננה רואים ומתייסרים. אתם יודעים מה, רק בשביל הבריאות של נאווי: תשחררו אותו!

סיימון היה גם זה שנתן את אקורד הסיום של המשחק עם איירבול מפואר מחצי מגרש (לרוע מזלו הבאזר הקדים את הזריקה וזה לא נכנס לסטטיסטיקות). רעננה יורדים למטה. גליל נשארים לריקודי מעגלים במרכז המגרש. דרוקר הולך לקחת את דפי הסטטיסטיקה (מה הוא יכול לראות שם שהוא לא ראה על המגרש?). הגרעין הקשה מתפנה לברר מה עשתה ירושלים בחדרה. אחרי חישוב קצר הם מודיעים לי שרעננה מקום שלישי אבל "אם ננצח בגליל ופה את ירושלים אנחנו חזק בתמונה". מה שנכון נכון, רק כדאי שהח'ברה ימהרו הביתה כי מחר יש לימודים וצריך ללכת לישון.

14 נקודות ההפרש בסיום לא הפתיעו אף אחד. דווקא מי שבא למשחק יודע שהגליל שווים הרבה יותר (או שבעצם רעננה שווים הרבה פחות). גליל עולים על האוטובוס צפונה ומתחילים לחשוב על גביע ספורטה ביום רביעי. ברעננה העניינים מסובכים קצת יותר. שלושה הפסדים רצופים וביום רביעי ספליט תבוא לתת חזק בראש.

שקט מלווה אותי גם ביציאה מהאולם. אותו שקט שליווה אותי לאורך כל המשחק. בדרך החוצה אני כבר שומע את החבר'ה קובעים ליום רביעי, "תבואו יהיה נחמד". ככה זה ברעננה, הסרט לא תמיד טוב אבל הפופקורן פיצוץ.