ארגון דאעש לא רק מבצע פשעים נגד האנושות, טובח באלפי "כופרים" ומחרב עתיקות - הוא גם מצלם את הזוועות, ועוד באיכות HD. כך הובאו בפנינו ביתר שאת בשנתיים האחרונות עשרות קליפים וסרטונים שמציגים התעללויות והוצאות להורג אכזריות של שבויי הארגון.
אבל לא רק דאעש: הזמינות של המצלמות המשוכללות בטלפונים הנייידים והרישות ההולך וגובר של מצלמות אבטחה בסביבתנו מביאים לקיומם של אלפי חומרי וידאו המצלמים את חיי היום-יום. למרבה הזעזוע, אלה תופסים בעדשתם גם מקרי ירי, פיגועי דריסה או תאונות דרכים טרגיות - חומרים שמוצאים את דרכם במהרה לתפוצה "ויראלית" נרחבת, קודם ברשתות החברתיות ואחר כך באתרי האינטרנט וברשתות הטלוויזיה.
התוצאה: רגעיהם האחרונים של בני אדם מתועדים ונחזים בידי מיליונים של צופים ברחבי העולם, נשים ואנשים עם משפחה וחברים. שבוע שעבר היווה צומת זכור בתופעה הזו, כאשר צלם ושדרנית של תחנת טלויזיה מקומית בווירג'יניה נרצחו בשידור חי בידי עובד לשעבר של התחנה.
מתי בדיוק התחילה התופעה הזו? האם אין בכך חדירה קשה לפרטיות של הקורבנות? מה אפשר לעשות עם הפגיעה הזו? מה צריך לעשות כלי תקשורת ישראלי עם סרטון שמציג הרג חיילים בידי מחבלי חמאס בזמן מלחמה? ואחת השאלות המרכזיות: מה זה בעצם עושה לנו מבחינה נפשית לחזות פעם אחר פעם ב"במוות בשידור חי"?
צפו בכתבה מאולפן וואלה! NEWS.
מוות בשידור חי: מה זה עושה לנו?
3.9.2015 / 15:30