"מערכת החינוך משחררת לעולם לא מעט בוגרים אטומים ונוטים לגזענות"

בנותיי היקרות,

עם תחילת שנת הלימודים החדשה, שבה תלמדו בכיתות א' ו-ד', יש לי בשורות משמחות: אני מוותר לכן. לא, אל תתלהבו. עדיין אתעקש שתלכו לישון בזמן, אעזור לכן בשיעורי הבית (אבל תשאלו את המורות בהזדמנות למה הם כה רבים ומסובכים) ואשתדל שמינון הממתקים שאתן צורכות לא יוביל להעברת שכרי החודשי הישר לקופתו של רופא השיניים, אבל בתחום אחר אני ממש לא מתעקש: אתן לא חייבות לעשות חמש יחידות במתמטיקה.

אולי יצא לכן להיתקל בימים האחרונים באדם קשיש, שמעון פרס שמו, שמככב בתשדיר טלוויזיה מבדח. האיש הזה, אתן מבינות, היה מנהיג השמאל בישראל בעבר, אך תמיד דאג, ברגע האמת, להיכנע לימין. כנשיא הוא עשה יחסי ציבור בעולם לנתניהו, ישב בממשלת שרון, יזם תרגילים מסריחים עם החרדים והקים את ההתנחלויות עם גוש אמונים. זה שיעור חשוב, ילדות מתוקות, יותר מאשר במתמטיקה - לא משתלם להיאחז באובססיביות בדעות שלכן. לא מגיעים ככה לכלום במדינה הזאת. עקרונות זה ללוזרים. אז הסבא החמוד הזה משתף פעולה עם עוד איש ימין, נפתלי בנט - שר החינוך, בשבילכן - כדי לקדם מטרה נעלה: הכפלת מספר התלמידים שמסיימים חמש יחידות במתמטיקה. למה? כי ככה ילדות, תוכלו להיות מהנדסות, או מדעניות, או בנקאיות, ובעיקר תוכלו לפתוח סטרטאפ ולמכור אותו בימבה כסף.

בעצם, כסף הוא העניין, בנות, ולא דעה מדינית. בכל הנוגע לתפיסה כלכלית אין הבדל בין פרס, ידידם של העשירים והאיש שבמידה רבה הוביל את ישראל אל עבר ההווה המופרט והקפיטליסטי שלה, לבין בנט, שהתעשר ממכירת סטארט-אפ. הראשון עטף את האידיאולוגיה שלו באהדתו לננו-טכנולוגיה ולמדע, השני שואף לביצורה של ישראל כסטארט-אפ ניישן. זו הסיבה שקשה להתווכח איתם. מי לא רוצה שיהיו כאן יותר מדענים? מי יתנגד לרצון להציב את ישראל בפסגת ההיי-טק העולמית? למעשה, אני בטוח שכוונותיהם של השניים כנות: בנט באמת רוצה לסייע לתלמידים, ופרס בטוח שזה דבר חיובי. לא כל פעולה של פוליטיקאי או פוליטיקאי לשעבר היא צינית בהכרח.

אלא שהתוצאה היא צינית, בנות. הבעיה האחרונה של מדינת ישראל היא מחסור בבוגרי חמש יחידות במתמטיקה. הבעיה המרכזית היא מערכת חינוך שמשחררת לעולם לא מעט בוגרים אטומים, סגורים, נוטים לגזענות, נטולי מחשבה עצמאית. כפועל יוצא, בשנים האחרונות סובלים לימודי הרוח באוניברסיטאות מקריסה במספר הנרשמים, בעוד יוצאי צבא מתנפלים על תארים במנהל עסקים. מקצועות חשובים כמו פילוסופיה, ספרות והיסטוריה בסכנת הכחדה, בזמן שכולם רוצים ללמוד משהו "פרקטי", מילה מאוסה שתשמעו עוד הרבה, וכדאי שלא תבינו בשלב המוקדם והתמים של חייכן.

שוק העבודה האכזרי, זה של הממשלה שבה בנט חבר, דורס אנשים לא פרקטיים, כאלה שרצו להרחיב דעת. זו גם הסיבה שהוריכם עובדים כל כך הרבה, במקום לבלות אתכן קצת יותר זמן איכות, שהיה מועיל לכן יותר מעוד תרגיל בחשבון. רק שהמדינה שבה אתן גדלות לא רוצה לגדל אזרחים חושבים, משכילים או ביקורתיים. היא מעדיפה רובוטים שאולי יודעים לפתור משוואה ריבועית, אך לא מטילים ספק בערכים שלה, שמורכבים מהמילים "כסף" ו"כוח". את התוצאה תוכלו לקרוא בטוקבקים, גם באלה מתחת למאמר זה. בעצם, אחת מכן עוד לא למדה לקרוא. איזה מזל.

כך שאתן לא חייבות להצטיין דווקא במתמטיקה. אהיה מאושר אם תצטיינו בספרות, אם תשקיעו את הנשמה בשיעורי האמנות ואפילו אם תרצו להיות ספורטאיות. או אז, אולי תרדו לארבע יחידות מתמטיקה מפני שתעדיפו להשקיע את זמנכן הפנוי באימונים ולא בשיעורים פרטיים (כך עשיתי אני, אבל אל תספרו לשר החינוך). אשמח אם תגדלו להיות אזרחיות יצירתיות, בעלות עמוד שדרה ובעיקר ביקורתיות, אם תהפכו לנשים שבוחרות כיצד לנווט את חייהן באופן חופשי, ולאו דווקא בהתאם ללחצים חברתיים. או לקמפיינים של פוליטיקאים.

אגב, בנות, אזהרה קטנה: בחירה בדרך כזו אין פירושה שחייכן במדינה הזאת יהיו קלים יותר. הרבה יותר פשוט להיות רובוט. אם תבחרו בדרך הקשה, אתן עלולות גם להצטייד בתכונות בעייתיות כגון חמלה, להבחין ברוע, באכזריות, בדריסת החלשים, להתעצבן משחיתויות ואפילו, שומו שמיים, לרצות שדברים ישתנו. כל מיני פרשנים כלכליים יכנו אתכן "בטלניות" או "פרזיטיות" וייתכן שאפילו לא תהיו עשירות. אולי, חלילה, תצאו שמאלניות. במחשבה שניה, תשכחו מכל מה שאמרתי: לכו ללמוד בחמש יחידות.

אודי הירש הוא משנה לעורך וואלה!

שניאור בני היקר

התבוננתי בפניך, וראיתי שסומק קל עלה בהן. בין אישוניך זוהתה ציפייה לקראת הבאות: לראשונה בחייך אתה צפוי לעבור מעולם הילדים אל הזירה של הגדולים. מקץ תקופת ציפייה, אתה עומד לעלות לישיבה. זה יהיה הרגע שבו תצא מרשותנו, ההורים שגידלו אותך 13 שנים וליוו כל צעד בשלבי התפתחותך - ותעבור לרשות עולם התורה.

לא קלה היא הדרך. לא פשוטות התחושות. חכמינו אמרו שכל הדרכים בחזקת סכנה. והסכנה הזו אורבת בכל פינה, ניבטת בכל מקום. אבל אנחנו סומכים עליך. סומכים על הערכים שרכשת בבית ובחיידר, סומכים על תומתך ואהבת התורה שבך. סומכים על סייעתא דשמיא שתלווה אותך באשר תפנה. סומכים על סבים ורועים רוחניים בשמים שבדרכם אתה צועד, שישגרו אליך מלאכי מרום לנצור את צעדיך.

לפתע חלפו בראשינו 13 שנותיך הראשונות, לאורך ימים, כמו בסרט נע: ההגחה שלך לאוויר העולם, התרגשות של בראשית, מסלול גדילה איטי. פאות, חיידר, בר מצווה. חיי ילדות שלמים וראשיתה של תקופת נערוּת - שבבת אחת נעצרת על מפתן הבית, עם המזוודה ביד האחת, התפילין ביד השנייה, והמבט הזה, הסמוק, החושש מעט, המלא בתקוות ומשאלות ותכניות.

והנה אתה כאן, עומד בבסיס הקליטה והמיון, לקראת החיול לחיל התורה. הנה אתה כאן, על מפתנו של עולם חדש. בפתחה של בריאה שבה תאלץ להתנהל לבד, באוקיינוס שבו יהיה עליך לשחות בכוחות עצמך. הנה אנחנו מוציאים אותך מרשותנו ומוסרים אותך בידיים אמונות.

עמדת בפתח הבית, וראינו לפנינו פני עולל שמגבעת עולה על ראשו, חליפה ישיבתית עוטפת את גופו, נושא מזוודה ענקית, עמוסת חלומות. חמיצות של פרידה התמזגה בהתרגשות של סגירת מעגל. זה היה הרגע שבו יצאת מבית שבו שהית על תקן דייר קבע על מנת לחזור אליו כאורח לשבתות בלבד; זה גם היה הרגע שבו ידענו שחוליה נוספת מתחברת לשרשרת של דורות.

אחרי שגווך התרחק, המשכתי לעקוב אחריך מבעד לחלון. הבטתי בך מרחוק. ראיתי את המזוודה הגדולה הנשרכת מאחוריך, את החלומות המאופסנים בה בקפידה, אך בעיקר ראיתי את עוצמת הפרידה מילדות ארוכה ועמוסת חוויות, בואכה החיים האמיתיים. רגע אחד עוד היית ילד בשלהי תקופת ילדותו, וברגע שלאחריו כבר היית בן תורה שכרת ברית עם חיי הישיבה.

שניאור, לפני שנה עמדתי מעליך בבימת העלייה לתורה בבית הכנסת, ובירכתי ברכת ''ברוך שפטרני'', כפי שמחייבת ההלכה. זה היה השלב שבו לקחת אחריות על מעשיך ונהיית לאיש. אבל הרגע שבו המעמד החדש הזה מקבל משמעות אבסולוטית, הוא הרגע הזה שבו חצית את מפתן הקן שבו גדלת כשמזוודת החלומות בידיך. זה הרגע שבו הפכת אחראי למעשיך.

אז נכון שדורות מלווים אותך ועיניים נישאות אליך - אבל איש לא יוכל להחליף אותך. אתה מקבל תמיכה מכל הצדדים, אתה זוכה לידיים תומכות מימינך ומשמאלך, אבל בסוף בסוף, אתה הלוחם. אתה החייל. עליך מוטלת המשימה. אתה החוליה שתמשיך את שרשרת הדורות. כל מי שסייע לך עד כה יכול היה להוביל אותך עד למפתן. משם תצטרך לצעוד לבד.

שעליך לדעת, בני, שמעבר לפינה אורבים לך ימים לא קלים של געגועים אל משובת הנעורים, אל חיים ללא אחריות וללא קבלת עול. אבל מהר מאוד תגלה שהשמחה האמיתית אינה מושגת בחיי ההפקרות הילדותיים; חדוות האושר וטוב מנעמי החיים גלומה דווקא בחיים של אחריות, של בגרות, חיים של ''אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה''. כדי להגיע לזה יהיה עליך להעמיק, לחדש, לשנן, להתייגע ולצרוב את תורתך על לוח לבך.

כשתתבגר תגלה שהיהודים השמחים והמאושרים ביותר באנושות הם לא החברה'מנים עם הרעש והצלצולים, לא אלה שיש להם מה לומר על כל דבר ולא הפרצופים הניבטים אליך מבין עמודי העיתון. האנשים השמחים והמאושרים באמת הם אלה שכרתו ברית דמים עם דפי הגמרא ומאמרי החסידות והתמסרו אליהם ללא תנאים ובלי פשרות. בטוב וברע, בימי הארת פנים כבימי מלחמה פנימית עיקשת ומלאת תסכולים ומהמורות. אלה הם היהודים של הקב"ה. שידעו ש''גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע''. בסוף, שניאור, הם ניצחו תמיד.

שניאור אהובי,

עם צאתך לעולם הישיבות התרחקת מאיתנו פיזית, ולכן נתקשה לעזור לך בכל בעיה קטנה, אבל התפילות שלנו מלוות אותך. ולא רק התפילות שלנו - אלא תפילות של סבים וסבתות לאורך דורות. מעמסה אדירה והיסטורית מוטלת על כתפיך הצנומות. הלפיד בעל השלהבת העתיקה בעולם נישא בידיך הענוגות. תן דעתך להמשיך ולשאתו בעוז ובגאווה. אל תאכזב, שניאור יקירי.

לך בכוחך זה וחזקת והיית לאיש.

יוסי אליטוב הוא עורך העיתון החרדי "משפחה"

מצוא תמצאם בכל חדר כיתה ובכל אולם בית ספר. דוממים בהמולת המסדרונות, נחבאים בזמזום השיעור, נעלמים כליל בשיגעון ההפסקה הגדולה. לא בהכרח חכמים במיוחד ולא טיפשים מהרגיל, אולי תלמידים מצטיינים ושמא נחשלים, מוכשרים או דלים, מיוחדים או משעממים. אין להם כל סימן היכר משותף פרט להיותם שקטים. מעט שקופים. לא בדיוק נוגעים, לא לגמרי נוכחים. וגם אם קולניים ורעשניים יהיו, בסוף השיעור, היום או בשנת הלימודים, לא תזכרם. מי היו. איזו תחושה השרו סביבם. אין. ריק.


אתה המורה, אנא שמע את שקטם. בין שאון התסכול של הילדים הכועסים על ילדותם המתחמקת לרעש הילדים הכואבים, הנושאים סבלם מבית. בין קולות הילדים הצוחקים החוגגים את ימי בית הספר כניצחון מתמשך, כקרוסלה, לחריקת המאמץ של הילדים העמלים, שלמבוגרים דמו והם חותרים לנקודה ידועה במבע נחוש. הטה אוזנך אל השקט שמפיקים הילדים שאחיזתם נשמטה, אלו שהרכבת הבלתי נראית של הזמן חומקת מתחנתם יום יום. השקט ההוא מורכב מקריאות מרובות לעזרה, להכרה, לך, לעינך.

ראה אתה מה שטרם נראה. היה האדם הראשון לגלות את מי שלא ידעו כי יש בהם מה לגלות. חפש את הילדים השקטים שאיש טרם שמע כי הם טרם אמרו דבר. למד מהחובשים המנוסים, אלו לא יפנו אל הקוראים "חובש" והזועקים מרה, תור יתורו אחר מי שלא נותרה בו נשימה לזעוק ולו ישיבו את נשמתו. אל תרפה מן החלשים. תן לחזקים כל אשר להם. אך אל תשכח לבדוק אחר הילדים השקטים, כי כה שקטים הם עד שאיש לא יטרח לחפשם.

אלי, שמור נא על התלמידים השקטים, שלא הגיעו לבית הספר מעולם גם אם אף פעם לא החמיצו יום לימודים אחד. הילדים שהיו יכולים לומר "כן" בכל פעם שאמרו "לא" ולהיפך. אלו שלא באמת היו בכיתה, כי לא באמת היו בכלל. שמור עליהם כדי שיום אחד, אולי במוקדם, אולי במאוחר, הרבה אחרי סיום חוק הלימודים, יגיעו, וידעו, וימצא להם קולם והוא יבקע את השקט והעולם יאזין בהשתאות.

אבישי עברי הוא עיתונאי וחוקר תרבות

לעיתים שואלים אותי אנשים שונים ומשונים - נסה להגדיר לנו מהי השיטה.

השיטה, למי שלא הבין, היא השיטה החינוכית שלפיה כדאי לפעול. אחרי שנגמרים לי מילות ההתנצלות על כך שלכל אחד יש את השיטה שלו, אני מצטט את שלמה המלך: "חנוך לנער על פי דרכו", כך אמר לנו החכם מכל אדם.

אך מה זה אומר בעצם "על פי דרכו"?

כל ילד וילדה נולדים אחרים, נולדים מיוחדים, נולדים שונים זה מזה, וזו מזה, וזה מזו, וזו מזו. כל אחת ואחד הם עולם ומלואו. ולכל עולם ועולם יש חוקים משלו.

יש ילד שצריך יותר חום ואהבה, יש ילד שצריך יותר קשיחות וגבולות, ישנה ילדה שצריכה גבולות וגם חופש, יש אחד שצריך שיגידו לו מה לעשות אבל שיחליט לבד.

וכך, לכל ילד וילד יש אינסוף צירופים של תכונות ומידות, ולכל ילד וילדה יש את הדרך שלו ושלה - הצירופים שמהם הם מורכבים.

ולנו, בתור אנשי חינוך, ולכם, בתור הורים שבראש וראשונה אתם אנשי חינוך של ילדכם - יש תפקיד, תפקיד שדורש מכולנו, המון רגישות, סובלנות, פתיחות והמון נכונות לשינויים. משום שעל כולנו – מוטלת האחריות העמוקה ביותר - למצוא את הצירופים שמהם ילדינו מורכבים. לגלות בצורה העדינה והמדויקת כמה שניתן, להכווין ולכוון, לקדם ולהוביל את ילדנו אל מסלול החיים המורכב.

בתור אנשי חינוך, אנו מנסים למצוא את הצירופים שמרכיבים כל אחד ואחת מהילדים. לא תמיד זה קל, לעיתים קרובות אפילו קשה מדי, לעיתים יש הצלחה ולעיתים יש כישלון.

כי גם אנחנו מורכבים, גם לנו יש תכונות מולדות, תוכנות נרכשות, לכל אחד ואחת מאיתנו, יש את סיפור חייו המיוחד.

אך ההבדל בינינו לבין אלה שאינם מתיימרים לחנך, הוא בכך שאנו מודעים שלא הכול שחור ולבן, שיש גם צבעים, שישנם גוונים, בנו ובילדים, ואנחנו לא פוחדים ולא נרתעים מכך, להיפך, זה רק גורם לנו להשתפר ולשפר.

אנחנו לא רוצים שכולם יצאו אותו הדבר, להיפך, מכאן ייצאו רופאים, שחקנים, אנשי צבא ומהנדסים, פוליטיקאים, אמנים, אנשי אקדמיה ועורכי דין. ויום יבוא ובעוד כמה שנים, כך אני מקווה, הילדים שפה יביטו אחורה ויזכרו שחלק גדול ממה שהם הפכו להיות, השתרש פה בבית הספר, וכל זאת בזכות הנתינה האדירה של כל אנשי צוות.

בספרו "מכתב מאליהו" אמר הרב דסלר שהענקת הטוב לאחרים, היא הגדלת תחומו של האדם. כאשר אתה נותן מעצמך לאחר, משהו ממך נמצא בו. וכך, תחומו של האדם מתרחב, והוא פורץ את הגבולות האישיים שלו. לפי דבריו - הקמצן, המונע ברכה מאחרים, מפסיד בכך את היכולת שלו להגדיל את עצמו.

מי שמנסה לשמור על הקיים, ולא להתחלק בו עם אחרים, נשאר ברמה מצומצמת שעלולה לגרום לו לאבד גם את מה שכבר היה לו. לעומתו, הנותן, המשפיע שאינו חושש להתחלק בטובה שניתנה לו עם אחרים, חי חיים של התקדמות והתרחבות המעגל האישי שלו, וממילא הוא מבורך, עוד לפני שמישהו חשב לשלם לו עבור שירותיו.

שנהיה תמיד בצד הנותן.

אהוד עזריאל מאיר, עורך וואלה! דעות, היה מורה בשנים 2010-2013

שנות הלימוד בבתי הספר הן השנים שבהן הסביבה מתייחסת אליכם כאל חומר גלם, חומר לעיצוב האני. ככה תתייחסו גם אתם אל עצמכם, באותה רמה של חשיבות. תפעילו אנטנות, תרימו חיישנים ותנסו למצוא גם בבנאליות הצרופה את חומר ההשראה שיצית אתכם למקומות חדשניים ולמיומנויות מעניינות להמשך חייכם הבוגרים.

תפעילו את שרירי התעוזה והחדשנות, תשאלו, תקראו תיגר על דמויות סמכות מתוך אתגר מקצועי ולימודי, תאתגרו את מערכת החינוך ואת הנציגים שלה בחייכם. זה חשוב גם למורה להיות מול תלמיד חכם, שואל. תייצרו לעצמכם מפגשים בלתי נשכחים עם דמויות משמעותיות שתבחרו כי אתם תזכרו את המפגשים האלה בכל צומת ובכל הסתעפות בהמשך.

תלמדו לאפיין התנהגויות אנושיות, יש מהם בשפע בכל שיעור היסטוריה או ספרות ובעיקר בכל הפסקה. תשאלו את עצמכם מי הילד שנשאר בכיתה גם בהפסקה ולמה הוא לא משחק עם כולם. מדוע הוא נראה עצוב. תנסו לפנות אליו להזמין אותו. אם הוא צריך עזרה או אוזן קשבת תהיו שם בשבילו, זה שיעור חשוב לא פחות מהשיעורים הפורמליים שמקבלים עליהם ציון.

אל תאבדו את הברק בעיניים ללמוד, לשאול, להתעכב על כל נושא. תמעיטו עד כמה שאפשר במדעי הדשא והחוג למדעי העפיפון והסיגריות בסתר, יהיה לכל זה זמן אחר כך. עכשיו הזמן לבניית היסודות.


תפתחו מיומנויות של סאבטקסט. תעשו עם עצמכם תרגיל של כל מה שלא נאמר. תשימו לפעמים מורה על מיוט ומתוך ה-השתק הזה תנסו לפענח מה היא אומרת מבלי לשמוע מילה.


נולדתם לעולם שהפך למקום פתוח. כפר גלובלי. הכל הפך להיות זמין, נגיש. תנסו להפיק מהמידע הזה דרך עצמאית כדי להפוך את העולם לעולם טוב יותר שתשאירו אחריכם, לדורות הבאים.

כשהמורה תגיש לכם את המבט המאשים או המבט הגאה (תלוי מה תעשו), זה המבט המשוכפל שתיקחו אתכם גם להמשך חייכם, המבט שישתחזר בעוברי-אורח אחרים בחייכם. זאת ההשתקפות דרך האחר המשמעותי.


תחפשו אצל המורה את מה שכתוב בפנים. תדעו לנתח בין המשפטים, מניגון דבריה, מהטקסטים החוזרים. מעבר לתחביר ומעבר למה שנאמר, תלמדו את הסאבטקס, זאת שפת הסתרים החברתית.

ושתהיה לכם הצלחה!

מעיין פופלבסקי היא פובליציסטית. מקימת עמוד הפייסבוק: "סוף לטרור הפמיניסטי"