החוליה שתמשיך את שרשרת הדורות

שניאור בני היקר

התבוננתי בפניך, וראיתי שסומק קל עלה בהן. בין אישוניך זוהתה ציפייה לקראת הבאות: לראשונה בחייך אתה צפוי לעבור מעולם הילדים אל הזירה של הגדולים. מקץ תקופת ציפייה, אתה עומד לעלות לישיבה. זה יהיה הרגע שבו תצא מרשותנו, ההורים שגידלו אותך 13 שנים וליוו כל צעד בשלבי התפתחותך - ותעבור לרשות עולם התורה.

לא קלה היא הדרך. לא פשוטות התחושות. חכמינו אמרו שכל הדרכים בחזקת סכנה. והסכנה הזו אורבת בכל פינה, ניבטת בכל מקום. אבל אנחנו סומכים עליך. סומכים על הערכים שרכשת בבית ובחיידר, סומכים על תומתך ואהבת התורה שבך. סומכים על סייעתא דשמיא שתלווה אותך באשר תפנה. סומכים על סבים ורועים רוחניים בשמים שבדרכם אתה צועד, שישגרו אליך מלאכי מרום לנצור את צעדיך.

לפתע חלפו בראשינו 13 שנותיך הראשונות, לאורך ימים, כמו בסרט נע: ההגחה שלך לאוויר העולם, התרגשות של בראשית, מסלול גדילה איטי. פאות, חיידר, בר מצווה. חיי ילדות שלמים וראשיתה של תקופת נערו?ת - שבבת אחת נעצרת על מפתן הבית, עם המזוודה ביד האחת, התפילין ביד השנייה, והמבט הזה, הסמוק, החושש מעט, המלא בתקוות ומשאלות ותכניות.

והנה אתה כאן, עומד בבסיס הקליטה והמיון, לקראת החיול לחיל התורה. הנה אתה כאן, על מפתנו של עולם חדש. בפתחה של בריאה שבה תאלץ להתנהל לבד, באוקיינוס שבו יהיה עליך לשחות בכוחות עצמך. הנה אנחנו מוציאים אותך מרשותנו ומוסרים אותך בידיים אמונות.

עמדת בפתח הבית, וראינו לפנינו פני עולל שמגבעת עולה על ראשו, חליפה ישיבתית עוטפת את גופו, נושא מזוודה ענקית, עמוסת חלומות. חמיצות של פרידה התמזגה בהתרגשות של סגירת מעגל. זה היה הרגע שבו יצאת מבית שבו שהית על תקן דייר קבע על מנת לחזור אליו כאורח לשבתות בלבד; זה גם היה הרגע שבו ידענו שחוליה נוספת מתחברת לשרשרת של דורות.

אחרי שגווך התרחק, המשכתי לעקוב אחריך מבעד לחלון. הבטתי בך מרחוק. ראיתי את המזוודה הגדולה הנשרכת מאחוריך, את החלומות המאופסנים בה בקפידה, אך בעיקר ראיתי את עוצמת הפרידה מילדות ארוכה ועמוסת חוויות, בואכה החיים האמיתיים. רגע אחד עוד היית ילד בשלהי תקופת ילדותו, וברגע שלאחריו כבר היית בן תורה שכרת ברית עם חיי הישיבה.

שניאור, לפני שנה עמדתי מעליך בבימת העלייה לתורה בבית הכנסת, ובירכתי ברכת ''ברוך שפטרני'', כפי שמחייבת ההלכה. זה היה השלב שבו לקחת אחריות על מעשיך ונהיית לאיש. אבל הרגע שבו המעמד החדש הזה מקבל משמעות אבסולוטית, הוא הרגע הזה שבו חצית את מפתן הקן שבו גדלת כשמזוודת החלומות בידיך. זה הרגע שבו הפכת אחראי למעשיך.

אז נכון שדורות מלווים אותך ועיניים נישאות אליך - אבל איש לא יוכל להחליף אותך. אתה מקבל תמיכה מכל הצדדים, אתה זוכה לידיים תומכות מימינך ומשמאלך, אבל בסוף בסוף, אתה הלוחם. אתה החייל. עליך מוטלת המשימה. אתה החוליה שתמשיך את שרשרת הדורות. כל מי שסייע לך עד כה יכול היה להוביל אותך עד למפתן. משם תצטרך לצעוד לבד.

שעליך לדעת, בני, שמעבר לפינה אורבים לך ימים לא קלים של געגועים אל משובת הנעורים, אל חיים ללא אחריות וללא קבלת עול. אבל מהר מאוד תגלה שהשמחה האמיתית אינה מושגת בחיי ההפקרות הילדותיים; חדוות האושר וטוב מנעמי החיים גלומה דווקא בחיים שלאחריות, של בגרות, חיים של ''אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה''. כדי להגיע לזה יהיה עליך להעמיק, לחדש, לשנן, להתייגע ולצרוב את תורתך על לוח לבך.

כשתתבגר תגלה שהיהודים השמחים והמאושרים ביותר באנושות הם לא החברה'מנים עם הרעש והצלצולים, לא אלה שיש להם מה לומר על כל דבר ולא הפרצופים הניבטים אליך מבין עמודי העיתון. האנשים השמחים והמאושרים באמת הם אלה שכרתו ברית דמים עם דפי הגמרא ומאמרי החסידות והתמסרו אליהם ללא תנאים ובלי פשרות. בטוב וברע, בימי הארת פנים כבימי מלחמה פנימית עיקשת ומלאת תסכולים ומהמורות. אלה הם היהודים של הקב"ה. שידעו ש''גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע''. בסוף, שניאור, הם ניצחו תמיד.

שניאור אהובי,

עם צאתך לעולם הישיבות התרחקת מאיתנו פיזית, ולכן נתקשה לעזור לך בכל בעיה קטנה, אבל התפילות שלנו מלוות אותך. ולא רק התפילות שלנו - אלא תפילות של סבים וסבתות לאורך דורות. מעמסה אדירה והיסטורית מוטלת על כתפיך הצנומות. הלפיד בעל השלהבת העתיקה בעולם נישא בידיך הענוגות. תן דעתך להמשיך ולשאתו בעוז ובגאווה. אל תאכזב, שניאור יקירי.

לך בכוחך זה וחזקת והיית לאיש.

לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן

המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.