מצוא תמצאם בכל חדר כיתה ובכל אולם בית ספר. דוממים בהמולת המסדרונות, נחבאים בזמזום השיעור, נעלמים כליל בשיגעון ההפסקה הגדולה. לא בהכרח חכמים במיוחד ולא טיפשים מהרגיל, אולי תלמידים מצטיינים ושמא נחשלים, מוכשרים או דלים, מיוחדים או משעממים. אין להם כל סימן היכר משותף פרט להיותם שקטים. מעט שקופים. לא בדיוק נוגעים, לא לגמרי נוכחים. וגם אם קולניים ורעשניים יהיו, בסוף השיעור, היום או בשנת הלימודים, לא תזכרם. מי היו. איזו תחושה השרו סביבם. אין. ריק.
אתה המורה, אנא שמע את שקטם. בין שאון התסכול של הילדים הכועסים על ילדותם המתחמקת לרעש הילדים הכואבים, הנושאים סבלם מבית. בין קולות הילדים הצוחקים החוגגים את ימי בית הספר כניצחון מתמשך, כקרוסלה, לחריקת המאמץ של הילדים העמלים, שלמבוגרים דמו והם חותרים לנקודה ידועה במבע נחוש. הטה אוזנך אל השקט שמפיקים הילדים שאחיזתם נשמטה, אלו שהרכבת הבלתי נראית של הזמן חומקת מתחנתם יום יום. השקט ההוא מורכב מקריאות מרובות לעזרה, להכרה, לך, לעינך.
ראה אתה מה שטרם נראה. היה האדם הראשון לגלות את מי שלא ידעו כי יש בהם מה לגלות. חפש את הילדים השקטים שאיש טרם שמע כי הם טרם אמרו דבר. למד מהחובשים המנוסים, אלו לא יפנו אל הקוראים "חובש" והזועקים מרה, תור יתורו אחר מי שלא נותרה בו נשימה לזעוק ולו ישיבו את נשמתו. אל תרפה מן החלשים. תן לחזקים כל אשר להם. אך אל תשכח לבדוק אחר הילדים השקטים, כי כה שקטים הם עד שאיש לא יטרח לחפשם.
אלי, שמור נא על התלמידים השקטים, שלא הגיעו לבית הספר מעולם גם אם אף פעם לא החמיצו יום לימודים אחד. הילדים שהיו יכולים לומר "כן" בכל פעם שאמרו "לא" ולהיפך. אלו שלא באמת היו בכיתה, כי לא באמת היו בכלל. שמור עליהם כדי שיום אחד, אולי במוקדם, אולי במאוחר, הרבה אחרי סיום חוק הלימודים, יגיעו, וידעו, וימצא להם קולם והוא יבקע את השקט והעולם יאזין בהשתאות.