"יש לחצים של בעלי אינטרס": הסערות הגדולות סביב מינויי בכירים

הסערה הציבורית סביב מינויו של תת-אלוף (במיל') גל הירש לתפקיד המפכ"ל העלתה תחושת דז'ה-וו לכמה ניסיונות מינוי בשנים האחרונות לתפקידים הבכירים ביותר בשירות הציבורי. נדמה כי מינוי אנשי ציבור הפך להיות משימה כמעט בלתי אפשרית שלא פוסחת על שום תפקיד - החל מנשיא המדינה, דרך הרמטכ"ל ונגיד בנק ישראל וכלה במפכ"ל המשטרה. אנחנו מכירים את זה גם מהפוליטיקה. הדוגמה הטובה ביותר לכך היא ככל הנראה המרוץ האחרון לנשיאות המדינה: סילבן שלום נאלץ לפרוש לאחר שהחלו לצוץ טענות על עבירות מין מצדו שמעולם לא הבשילו לחקירה פלילית, מאיר שטרית הסיר את מועמדותו לאחר שנחשף ההסכם עם עוזרת הבית שלו, ועל פואד בן אליעזר שהיה המועמד המוביל נמצאו לפתע חומרים ששכבו במשטרה והובילו לחקירה נגדו, שבגינה הוא צפוי לעמוד לדין בכפוף לשימוע.

"תמיד יש לחצים של גורמים אינטרסנטיים כאלה ואחרים בעד ונגד מינויים", מסבירה צרויה מידד-לוזון מהתנועה לאיכות השלטון, שעותרת נגד מינויים שנראים נגועים בחוסר סבירות שמצדיק התערבות של בית המשפט. "מעבר לכך, הרבה פעמים ישנם חשדות על אנשים מסוימים, אבל גורמי אכיפת החוק לא טורחים לחקור. ואז, ערב המינוי, שולפים את זה כנשק יום הדין במקום לחקור באמת. פואד זו דוגמה קלאסית (בדומה למידע שנחשף עכשיו על גל הירש, ג"ג). בסופו של דבר זה עושה יותר נזק מתועלת - גם לאיש עצמו, שכן לאורך השנים לא חקרו זאת ואז כשהוא מגיש את מועמדותו אין ברירה אלא לחקור. זו החולשה של מערכות אכיפת החוק, שלא חוקרת עד שאין ברירה. מעבר לכך אנחנו מכירים תופעות של אנשים שלא מתלוננים ואז רואים שאותו אדם מגיע לעמדה בכירה ופתאום מרגישים את הצורך להתלונן. לפעמים זה גם לגיטימי, למשל נשים שהותקפו מינית ואוזרות את הכוח לעשות את זה כי הן חוששות באמת שיתקבל מועמד לא ראוי".

הירש הוא לא המועמד הראשון לתפקיד המפכ"ל שהתקבל בהתנגדות גורפת. קדם לו יעקב גנות, שבפברואר 2007, לאחר הצגת דוח ועדת זיילר על פרשת האחים פריניאן ובעקבות התפטרותו של המפכ"ל משה קראדי, נבחר על ידי השר לביטחון הפנים אז אבי דיכטר למחליפו של השוטר מספר 1. ההתנגדות למינוי נבעה מכך שבאוגוסט 1994, בעת שהיה מפקד המחוז הצפוני, הואשם גנות בקבלת שוחד ובמרמה והפרת אמונים בגין טובות הנאה מקבלן מנצרת. הוא זוכה מחמת הספק בכל העבירות שיוחסו לו, אך שופטי בית המשפט העליון מתחו ביקורת חריפה על התנהגותו. "כמות המקרים מקנה את הנופך המושחת, ואולם נותר ספק אם המקרים חצו את גבול השחיתות, ואם עברו מתחום העבירה המשמעתית לתחום העבירה הפלילית", כתבו רוב חברי ההרכב. רק שופט אחד בדעת מיעוט חשב שיש מקום להרשיעו בהפרת אמונים.

לא פחות משלוש עתירות שונות הוגשו נגד המינוי, שטענו כי גנות אינו ראוי לעמוד בראש גורמי אכיפת החוק. "לתפקיד זה לא יכול להתמנות אדם, אשר דבק רבב של שחיתות המידות בעת שביצע תפקיד בכיר אחר באותה מערכת", נטען. היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, סבר שהמינוי כשר מבחינה חוקית וקבע כי "אין מניעה משפטית" שיכולה להביא לפסילתו. עם זאת, מזוז חשב כי המינוי בעייתי עקב עברו של גנות והביקורת שהועלתה נגדו, וכן בשל הצורך ברכישת אמון הציבור במפכ"ל החדש.

בעקבות העתירות הודיע השופט בדימוס יעקב טירקל, העומד בראש הוועדה למינוי בכירים בשירות המדינה, כי הוועדה לא תתכנס לאשר את המינוי עד להכרעת בג"ץ בנושא. בית המשפט קבע כי העתירות היו מוקדמות וכי ההליך לא מוצה, שכן הוועדה טרם נתנה את דברה, והחזיר אליה את הכדור. בוועדה התגבש רוב נגד המועמדות, ובמרץ 2007 הסיר גנות את מועמדותו. השבוע הוא השתתף בכנס בכירי המשטרה נגד מינוי הירש, אולם על המקרה שלו סרב לדבר.

טירקל עומד בראש ועדה המייעצת בנוגע למינויים לשבעה תפקידים בכירים בשירות המדינה: הרמטכ"ל, ראש השב"כ, ראש המוסד, המפכ"ל, נציב בתי הסוהר, נגיד בנק ישראל והמשנה לנגיד בנק ישראל. מטרתה של הוועדה היא להבטיח את טוהר המידות וכי לא ייעשו מינויים לא ראויים מסיבות דוגמת זיקה אישית, עסקית או פוליטית לגורמים בממשלה.

בית המשפט העניק פרשנות רחבה יותר לעבודת הוועדה וקבע שעליה לבדוק לא רק את שיקולי הממנה, אלא גם את טוהר המידות של המועמד לתפקיד. "עיקר תפקידה של הוועדה המייעצת הוא אפוא לבדוק את המינוי המוצע מבחינת טוהר המידות במובנו הרחב של מושג זה, הן מבחינת האדם המוצע לתפקיד, הן מבחינת הגורם הממנה", הוסבר. כלומר, לפי פסיקת בית המשפט, הוועדה אמורה לבדוק את טוהר המידות לא רק מבחינה משפטית, אלא מנקודת מבט רחבה יותר ולהעיר גם על חריגה שאין בה פגם משפטי.

כך, למשל, לא יצא לפועל גם מינויו של אלי גביזון, שאמור היה להיות הנציב הראשון של שירות בתי הסובר שקודם לכך מתוך המערכת. גביזון היה המועמד של השר לביטחון הפנים אז, יצחק אהרונוביץ', אולם במהלך בדיקת הוועדה צפו טענות שונות נגדו והשר הבין שלא ניתן יהיה להגן על המינוי, גם עקב חוות דעת הוועדה.

במקרה אחר, הוועדה דווקא אישרה את מינויו של שר הבינוי יואב גלנט לרמטכ"ל – חרף החשדות שנקשרו בשמו בפרשת הקרקעות במושב עמיקם – אך המינוי נפסל בעקבות עתירה לבג"ץ שהביאה לידי בדיקה של מבקר המדינה ולחוות דעת של היועץ המשפטי לממשלה. באופן חריג, הביקורת הציבורית הובילה את הוועדה לפרסם תגובה רשמית, שבה הצדיקה את החלטתה "על בסיס כל התגובות, העדויות, הטענות והמסמכים שהיו בידיה, שאותם בחנה הוועדה ביסודיות ובאריכות, ולאחר שהתרשמה מאישיותו של המועמד".

ואיך אפשר לשכוח את הפארסה סביב מינוי נגיד בנק ישראל? הבחירה הראשונה הייתה בפרופ' יעקב פרנקל, שמילא את התפקיד בעבר, אולם הוא הסיר את מועמדותו לאחר דיון ציבורי בעקבות תקרית שאירעה בהונג קונג בשנת 2006. פרנקל גרס כי הוא טעה במסלול היציאה בשדה התעופה והשתמש בזה המיועד לפקידי ממשל בכירים. משרד המשפטים בהונג קונג מסר כי פרנקל נתפס כשהוא מנסה כביכול לגנוב תיק בגדים, נעצר והובא בפני שופט, ולאור הצהרות שנמסרו וחומר נוסף בוטל האישום כמה חודשים לאחר מכן. במשרד שללו את גרסתו של פרנקל שלפיה הוא התנצל והמשרד הודה לו שלא הגיש תביעה. פרנקל מסר בתגובה מסמך מ-22 בדצמבר 2006 שבו ציין נציג משרד המשפטים של הונג קונג כי ההאשמות מבוטלות.

המועמד השני היה הכלכלן של בנק הפועלים, ליאו ליידרמן, שמכתבים לגביו הגיעו לוועדת טירקל וטענו לעבירות מין ולהעלמות מס. גם הוא הסיר את מועמדותו כעבור יומיים. מקרה דומה עלה עם מועמדותו של אורי בר-לב לתפקיד המפכ"ל - תלונה על עבירות מין הובילה לפרישתו מהמשטרה.

"אני לא יודע להשוות למדינות אחרות אם כאן קשה יותר למנות בכירים", מסביר נציב שירות המדינה לשעבר שישב בוועדת טירקל, שמואל הולנדר. "בארצות הברית, למשל, מי שמתמנה לתפקיד בכיר עושים לו שימוע, לפעמים בסנאט, וזו גם פרוצדורה לא פשוטה. גם בארצות הברית נוברים היטב בעברו של מועמד לתפקיד בכיר. היה שר או משנה לשר שנאלץ להסיר מועמדותו".

לדברי הולנדר, הוועדה יכולה לפעול באופן שימנע מבוכות ציבוריות למועמדים. "ועדת טירקל הוקמה כדי ליצור מנגנון סינון בממשלה, כדי שהדברים ייבדקו לפני כן ולא לאחר שהאיש מונה. ועדת טירקל מדברת על מינויים מסוימים, בכירים מאוד, אבל יש ועדות אחרות למנכ"לים בשירות הציבורי או לבעלי תפקידים מקבילים. בהרבה מקרים נעשית בדיקה דיסקרטית לפני שהמינוי מתפרסם, ואז אם מתברר שיש בעיה, המינוי יורד מסדר היום בלי שהמועמד עצמו מתבזה וגם לא השר (שממליץ על המינוי). אלה דברים שאפשר ועדיף לבדוק לפני", אמר.

"היה מקרה שאני זוכר שהובא לוועדה באופן דיסקרטי לפני שפורסם וקיימנו דיונים - פרה רולינג (החלטה מקדמית)", הוסיף הולנדר. "יכול להיות שכדאי שהבדיקות הללו ייעשו לפני כן - קודם כל על ידי השר עצמו. יכול להיות שמינוי שעל פניו צופן בפוטנציאל להיות שנוי במחלוקת, זו לא הפתעה שזה חולל כזו סערה. ייתכן שהיה מקום לבדוק באופן דיסקרטי, כי עכשיו מה שלא יקרה יהיה לא נעים. התוצאה תהיה מביכה לכולם".

האם עודף הבדיקה נובע מכישלונות? יש הסבורים שכן. איש אקדמיה שעוסק בתחום הסביר היום כי לישראל קשה להתמודד עם כישלון במינוי. "הרי כך נולדה ועדת טירקל - מעצם העובדה שהחליטו למנות מסיבות של קשרים במקום כישורים. האחריות צריכה להיות על השר - להביא את המועמד הכי טוב, הכי מקצועי, לעשות עליו בדיקה מקיפה. לא של ועדה".

אז מה הפתרון?
"אולי ליצור מודל כמו של מינוי שופטים. השר ינקוב בכמה מועמדים, יפרסם את זה וייתן לציבור 21 יום להשמיע כל התנגדות בכל תחום, במקום להביא מועמד שאחר כך ייפול".

הולנדר מסכם: "מצד אחד, אין מנוס מבדיקה, הרי אף אחד לא רוצה שאנשים כמו מפכ"ל משטרה יהיו אנשים שיש בהם דופי כזה או אחר. מהצד שני, זה ללא ספק מרתיע אנשים להתמודד לתפקידים ציבוריים. בזה אין לי ספק: אני יודע על חברים שלי שהציעו להם תפקידים בכירים ולמרות שהיו מתאימים לגמרי אמרו אנחנו לא רוצים לעבור את כל אי הנעימות הזו שיחפשו ויפשפשו אם היה לנו תיק או לא".