את ואני והוא: האם המונוגמיה מתקרבת לקיצה?

צפו בריאיון עם לימור בנדל, מטפלת זוגית

הייתה פעם פנטזיה של משפחה מונוגמית, כמו בתכניות סיטקום. בסיטקומים לא היו גירושין ולא היו בגידות. היתה משפחה מאושרת, שחקנים שאומרים משפטים שנונים לקול צחוקים ומחיאות כפיים, לפעמים גם שריקות מוגזמות שלא ברור מה תפקידן. ובזמן שצחקנו מהסיטקומים, הסטטיסטיקות השתנו והראו מציאות אחרת. כיום, 30% מהנישואין מסתיימים בגירושין, 10% מהאנשים בגילאי 41-44 הם רווקים, ועל בגידות יש רק שלל השערות, הנובעות מסקרים. ההשערות נעות בין 20% ל-90%. אף אחד לא יפול מהכיסא אם נגיד שהמשפחה המונוגמית כבר לא פופולארית כמו בעבר. חשיפת מילוני הבוגדים באתר "אשלי מדיסון" רק מחדדת את הנקודה. אבל האם המשפחה המונוגמית תיעלם לגמרי? האם זה יועיל לנו? האם זה יפגע בנו? ואיך נראים החיים אצל אלה שמנסים למצוא אלטרנטיבה, כמו זוגיות פתוחה או פוליאמורית?

רמי (שם בדוי) נשוי, בשנות ה-30 לחייו, עובד בהייטק, אוהב את אשתו. "היו לי שתי מערכות יחסים קצרות מחוץ לנישואין", הוא אומר, "אבל לא רומנים של ממש. אני קורה לזה 'בגידות קטנות', שאין בהן הרבה רגש. הן לא באות להחליף את הנישואין, רק לתת מפלט מהשגרה השוחקת. אנשים בוגדים כי יש משהו שחסר להם בבית. כשמשהו חסר, אז זה מתחיל להציק. ואז זה מנקר בראש מאחורה וזה הולך וגדל. ואז, או שעושים משהו כדי להשתיק את זה, או שזה ממשיך לנקר וגורם לחיכוכים ומריבות. עדיף לעשות משהו, להשתיק את זה, ולעבור הלאה. עד כמה שזה נשמע כמו תירוץ, בגידה בעצם שומרת על שלום בית".

- ומה חסר בבית?

"אני לא יודע מה חסר אצלנו. אני יכול להגיד שמה שחסר לי זה ריגוש מדי פעם, מישהי לנהל איתה שיחות נפש ארוכות. הדברים הקטנים האלה הולכים לאיבוד בשגרה של עבודה תובענית וילדים, כל הזמן יש ריצה בלתי פוסקת. אני צריך את הבריחה הקטנה כדי להרגיש שלא הפכתי לרובוט".

- ואם הייתם מורידים את שעות עבודה, עובדים על היחסים, הולכים לייעוץ זוגי? האם זה היה פוטר את הצורך ברומן? או שאדם לא יכול, לא משנה מה, להיות מונוגמי?

"אני לא יודע. אני חושב שהתשובה נמצאת איפשהו באמצע. זה לא שאנחנו לא אוהבים זה את זה, יש אהבה בבית. אני באמת לא יודע לענות על זה".

גם לאשתו של רמי יש מערכות יחסים מחוץ לנישואין. "היא מסתירה את זה ממני, היא לא יודעת שאני יודע. אני חושב שהיא גם לא יודעת שאני בגדתי בה. בפעם הראשונה שגיליתי את זה, זה די שבר אותי, זה גרם לי להרגיש נבגד. זה נשמע רע כשזה מגיע מבן זוגה שבגד לפניה, אבל זו תחושה קשה. כאילו שאני כבר לא מעניין, לא רצוי, משקרים לי, משחקים בי. זו הרגשה לא נעימה".

- חשבת לשים את הקלפים על השולחן? להציע זוגיות פתוחה?

"חשבתי על זה, זרקתי רמיזות עדינות, ולא נראה לי שהקרקע מוכנה לזה. חשבתי שיהיה מעניין להפסיק לשקר, אולי אפילו לצרף צלע שלישית".

- אז למה זה לא קרה?

"אני חושב שבגלל הבושה, וגם בגלל שכל עוד זה לא רשמי, זה נשאר במינון נמוך. אם נפתח את היחסים, ייפרצו הגבולות, וזה יהיה יותר מאסיבי".

למרות זאת, רמי אומר שהוא מאמין במונוגמיה.

"זה נכון שהאינסטינקט שלנו הוא לא להיות מונוגמי. מצד שני, החברה שלנו עם השנים הפכה להיות מונוגמית, וזה נולד מתוך הכרה שזאת הדרך לחיות בביטחון. אני חושב שאנחנו נמצאים איפשהו באמצע. מצד אחד, יש לנו את הצורך הבסיסי להיות עם אותו פרטנר לאורך זמן, להישאר נאמנים אליו ולהיות שם בשבילו כשצריך. מצד שני, יש את הצורך לפרוץ איזשהו גבול ולהרגיש שאתה חי. הצרכים האלה מתנגשים אחד בשני. בשבילי, צורת החיים הכי אידיאלית היא להשתדל להיות כמה שיותר מונוגמי, ולקחת בחשבון שפעם בכמה זמן נימשך למישהו אחר. כשזה קורה, או שאנחנו בוגדים בבן זוג, או שאנחנו משתיקים את הרצון הזה. אם אנחנו לא מצליחים להשתיק את הרצון הזה, עושים משהו, פעם בכמה זמן, במינון נמוך. כל עוד שומרים את זה בפרופורציות הנכונות, והבגידה היא זמנית וקטנה, אפשר לקבל את זה".

נוח לחשוב שלכל סיר יש מכסה. יש תקווה שאחרי מסע בשוק הדייטים, יהיה את האחד או האחת שירצה בנו, והוא גם יישאר. אבל זה כבר לא מובן מאליו. כי גם אם נמצא אותו, הוא עלול לבגוד, או לרצות זוגיות פתוחה, או שנתגרש. לצד המשפחה המונוגמית קיימות תופעות רבות, מגוונות כמספר בני האדם. רווקות מאוחרת, רווקות נצחית, אנשים שרוצים מחויבות, ואנשים שלא, בתולים ולבדיים, מונוגמיים סדרתיים שמתחתנים מספר פעמים, אימהות חד הוריות, הסכמי הורות משותפת. הכל משתנה במהירות מטורפת.

"אין מה להגיד על עתידה של המונוגמיה, רק על העבר שלה", אומרת ד"ר מיכל פרנקל, סוציולוגית באוניברסיטה העברית העוסקת בנושא מגדר ומשפחה. "ההיסטוריה של המשפחה היא לא היסטוריה של היעדר בגידות. אפשר לראות זאת אפילו ביהדות, בפרשנויות האומרות לגבר שאם הוא מרגיש צורך לקיים יחסי מין מחוץ לנישואין, שייסע לעיר אחרת.

"אנחנו כן רואים שינויים בדברים אחרים. חיי הנישואין של העידן הנוכחי הם הארוכים ביותר שנדרשו אי פעם, כי תוחלת החיים עלתה. הציפייה למונוגמיה היא ציפייה להרבה יותר שנים ביחד. אנחנו רואים גם עלייה בגירושין, עקב כניסה של נשים לשוק העבודה וצמצום התלות שלהן בבני זוגן. זה אפשר להרבה נשים שלא היו בזוגיות בריאה להתגרש. גם הציפייה לנאמנות מינית חדשה יחסית. ההגדרה של מה הם חיי נישואין בריאים, והראייה את הבעל כשותף וחבר שעונה על כל צרכינו, התחילה להתפתח רק בסוף המאה ה-19. גם אחרי שפיתחנו תפיסה זו, אנשים המשיכו לבגוד. בעצם, כשאנחנו מתגעגעים למשפחה המונוגמית של הסרטים, אנחנו מתגעגעים למשהו שאף פעם לא היה קיים.

"אז במקום להתרפק על העבר, ולהתייחס למשפחה המונוגמית כאידיאל שצריכים לחזור אליו, צריך לשנות את הדרך שבה אנו מתארגנים, רווחתית וכלכלית. מצד אחד נשים וגברים צריכים לדעת שנישואים מתפרקים ולתכנן את החיים בהתאם. מצד שני, החברה, המדינה והמעסיקים צריכים לחשוב על הסדרים חדשים שמתאימים לעולם שהמונוגמיה אינה מוסד מרכזי בו. צריך ליצור מנגנונים שבהם אישה יכולה לחיות ברווחה ולגדל ילד גם מחוץ למשפחה המונוגמית".

מאשה הלוי היא אחת הדמויות הבולטות בהגברת המודעות לנושא של זוגיות פתוחה. היא מטפלת אישית וזוגית, וחיה בזוגיות פתוחה בעצמה. קיימים סוגים רבים של זוגיות פתוחה, כמספר הזוגות החיים אותה. בגרסא האישית של מאשה, יש את בן הזוג הראשי, הבעל, ולכל אחד מהם יש מערכות יחסים משניות מהצד.

"בגיל 40 הבנתי שאני רוצה לחוות עוד חוויות, להתאהב עוד פעם", היא מסבירה, "אבל לא רציתי להתגרש, כי אני אוהבת את בעלי, וגם לא רציתי לבגוד. הפתרון המתבקש היה יחסים פתוחים. לפני זה היינו 15 שנה במונוגמיה, עם שלושה ילדים, ולא דיברנו על האפשרות הזו בעבר. זה היה מו"מ עם משברים, פתחנו וסגרנו עד שזה התייצב, אחרי חצי שנה. זה לא פשוט. זו התמודדות עם הרבה דברים, כמו קנאה ופחדים".

- ובסופו של דבר, זה עובד?

"לפעמים כן, ולפעמים לא, כמו בכל מערכת יחסים. יש פוליאמוריה טובה, ויש פוליאמוריה לא טובה. יש זוגות שחיים עם זה טוב ויש זוגות שלא צלחו את הפתיחה. השאלה היא, אם הם היו נפרדים בכל מקרה, גם בלי הפתיחה. קורה גם שאנשים עזבו כי הם התאהבו בפרטנר בחוץ, אבל זה יכול לקרות גם במונוגמיה.

"פוליאמוריה מצריכה מבני הזוג להיות בעלי כישורים בניהול זוגיות, בעיקר כישורי תקשורת. זה מצריך התמודדות עם הקנאה, שלרוב קיימת בהתחלה. באמצעות פיענוח הקנאה והטיפול בה אנו יכולים להתפתח ולצמוח כבני אדם וכבני זוג, כל עוד הדבר נעשה ברגישות ותקשורת הדדית. הדבר הנוסף שמסייע להתמודד עם הקנאה הוא ההרגל. בפעם הראשונה שבה יוצאים עם פרטנר מחוץ לנישואין, מרגישים קנאה מאד עזה. בפעם העשירית מרגישים צביטה פה ושם, ובפעם המאה את כבר לא מרגישה שהוא עזב את הבית. בסופו של דבר, כשמשחררים, מודעים לזה שבן הזוג יכול ללכת. אבל הוא יכול ללכת גם במונוגמיה. בעצם, הסיכוי שהוא ילך גבוה יותר אם הוא צריך לבחור בין פרטנרית אחת לשנייה. בפוליאמוריה אין צורך לבחור, אפשר לקבל גם וגם.

- אבל איזה סיכוי יש לבן או בת הזוג הוותיקים, שכל השריטות שלהם ידועות, מול הפרטנר החדש, הקליל, אולי אפילו הצעיר יותר?

"מצד אחד, ברור שהוא יעדיף בהתחלה את הפרטנר או הפרטנרית החדשה. כשאנשים מאוהבים נדמה להם שהפרטנר שלהם הוא מושלם. לכן חשוב מאוד להיות רציונליים ולזכור שזה לא המצב. התאהבות מושכת אליה תשומת לב וקשב רבים, אבל זה לא אומר שמפסיקים לאהוב את הפרטנר בבית. במונוגמיה יש ביטחון, שגרה, ובסופו של דבר שעמום, אבל אנחנו זקוקים לביטחון וליציבות. בחוץ יש ריגושים והתאהבויות אבל אם נשארים רק ברובד הזה אין שם עומק. ביחסים פתוחים יש גם ביטחון וגם ריגוש".

- זה נשמע טוב, אבל כשאני שומעת אותך יש לי חשש מנקר, שמערכת כזו תיתן לגיטימציה לאנשים לעשות מה שהם רוצים, בלי להתחשב בצד השני. שבעתיד, כל גבר או אישה יגיד לבן זוגו: "נו, מה בעיה שלך לתת לי לשכב עם פרטנרים אחרים? כולם עושים את זה".

"פוליאמוריה היא לא מצב חסר אחריות שבו כולם עושים מה שהם רוצים. זוהי מערכת שמצריכה הרבה התחשבות בצד השני. הכלל הראשון שאני אומרת לאנשים הוא: 'אל תצאו עם בן זונה', וזה נכון לכל סוג של מערכת יחסים. כמו מונוגמיה, גם פוליאמוריה מצריכה מהאדם להתעלות על הטבע שלו. מרבית בני האדם מטבעם יעדיפו בגידה, שבה הם עושים מה שהם רוצים ומונעים מהצד השני את אותו הדבר. אנחנו בוחרים בכנות והתמודדות עם הידיעה".

"יש חיכוכים סביב העניין, ואנחנו בטיפול זוגי, אבל כשזה עובד, זה עובד נהדר", אומר אוהד (שם בדוי), החי במערכת פוליאמורית. "אישה מאוהבת זה דבר מאוד יפה. לראות את אשתי אחרי עשר שנים כל כך זורחת, וגם אליי, זה עושה לי טוב. זה מקרין גם על היחסים בינינו".

- ומה קורה כשאחד מכם מפסיד את הפרטנר מבחוץ? האם זה נחווה כמו פרידה של אדם רווק?

"קרה שמישהו נפרד מאישתי, וזה נחווה כמו פרידה של מערכת יחסים רגילה. היא הייתה כמה ימים בדיכאון, ואני חיבקתי וניחמתי אותה. אבל, בניגוד לפרידה אצל רווק, כשיש פרטנר קבוע, יש עם מי לדבר, יש לאן לנחות, וזה מקל על העניין".

גולן ואילת (שמות בדויים), זוג בשנות ה- 50 לחייהם, חוו את פתיחת הזוגיות בצורה אחרת.

"הנישואין שלנו התחילו בצורה שגרתית לגמרי, מונוגמית". אומר גולן, "אחרי כשמונה שנים כל אחד רמז על רצונו להתנסות, וגילינו שאנחנו רוצים דברים דומים. אחרי עשור התחלנו לבדוק, אבל רק בתחום הסקס, בלי רגש. בשנות ה-80 וה-90 הלכנו ביחד לחילופי זוגות. היינו פוגשים שם אנשים מכל הסוגים והמגזרים, זוגות חילוניים, חרדיים, דתיים - מתנחלים. הם היו מזמינים חדר במלון לסופ"ש, הולכים לבית הכנסת, ואחר כך משתתפים בפאן. הנשים היו טובלות במקווה. הם לא ראו בזה סתירה עם הדת. ראינו שם הרבה זוגות יפים, אוהבים. אלה הזוגות שאנחנו מעדיפים להתחבר אליהם. לפעמים כשרואים זוג שמגיע לחילופי זוגות, מרגישים שצד אחד יזם והשני נגרר, ומזוגות כאלה התרחקנו".

"אחר כך החלטנו לפתוח את זה יותר, שכל אחד יוכל לעשות כרצונו כשהשני נמצא בעיר או בארץ אחרת. זה גם עבד. לאט לאט נוצרו עוד הקלות, שתיאמנו בינינו. אחר כך הגיע שלב של יותר הרפתקאות בנפרד. פעם בכמה חודשים היינו נפגשים עם פרטנר או פרטנרית מבחוץ, בלי להגיד לשני, כדי שלא תהיה קנאה. אחר כך ראינו שזה לא עושה לנו טוב, זה גורם לנו להיות מתוחים וחשדניים. אז סוכם שעושים מה שרוצים, אבל מדברים על הכל. אם פתאום צצה דמות חדשה משמעותית, אנו שואלים את עצמנו אם זה פוגע בזוגיות. אם יש חשש לפגיעה, מבקשים אישור מהצד השני, ואם אין אישור, מנתקים את הקשר. מה שקרה באופן טבעי זה שהקשרים האלה דעכו. בדרך כלל יש התלהבות התחלתית ואחרי זה שעמום או אכזבה. אחרי כמה זמן הבנו שגם לפרט יותר מדי על הקשרים האחרים בפני בן הזוג לא עושה לנו טוב, כי זה גורם לקנאה. אז אנחנו מדברים, אבל בקווים כלליים. בסך הכל זה השפיע עלינו לטובה. נוצרו אמון טוב, חברות טובה, אהבה גדולה. אנחנו מתקשרים אחד עם השני ברמה של טלפתיה חזקה".

- כשאתם יוצאים עם פרטנרים מבחוץ, אתם חווים את המשחקים שחווים רווקים?

"אשתי יוצאת עם מישהו שבזמן האחרון לא מתייחס אליה יפה. הוא לא מחזיר טלפונים, הוא קובע ומבריז, והיא מקטרת לי".