בשבועות האחרונים גודשות כותרות מטרידות את דפי העיתונים: "לפחות 970 קטינות מנוצלות בזנות. פחות משליש מקבלות סיוע, ממוצע הגילאים הוא 13-14", או "80 אחוז מהתיקים על עבירות מין בקטינים נסגרים בלי שיוגש כתב אישום".
ככל שהכותרות מזעזעות, הן אינן צריכות להפתיע אף אחד. ד"ר ענת גור כבר הצביעה לפני שנים אחדות במחקרה כי קיים קשר בין שני הדברים. על פי ממצאי המחקר שלה, כ-90% מהנערות והנערים העוסקים בזנות נפגעו מניצול מיני בילדותם המוקדמת, אולם לא כל מי שנפגע מינית בילדות יתדרדר בהכרח לזנות. מי שמטופל נכון לאחר התקיפה יינצל.
כיום, במקרים שבהם אין ביכולת המשפחה לטפל בנערה או בנער - טיפול חוץ ביתי יעזור. למשרד הרווחה יש מסגרות מטפלות כאלה, שאחוזי ההצלחה בהן גבוהים מאוד. הבעיה היא שאין מספיק מקומות פנויים באותן מסגרות. לדוגמה, למעון צופיה, שהוא מסגרת זמנית המאבחנת ומפנה נערות למסגרת ארוכת טווח, ממתינות נערות יותר משנה.
בתקופת ההמתנה הבלתי נגמרת הזו עד לפתרון, הנערות, שברובן הגדול נפגעו מינית, הן טרף קל לגורמים עברייניים. תמורת מקום ללון, תשומת לב, חיים לכאורה נוצצים, מחמאות, "אהבה" או "אכפתיות", הן חוברות לגורמים שליליים - ואלה הם הצעדים הראשונים לכניסה הבטוחה לעולם הזנות.
מצבה של נערה בת 17, שאזרה אומץ והחליטה לעזוב את ביתה בעקבות התעללות מינית מצד אחיה שהתרחשה מגיל עשר, אף קשה יותר. במקומות המעטים המתאימים לטפל בה, יש עדיפות לקבל נערה בת 14. הסיכוי של בת 17 שנפגעה מינית להתדרדר לזנות באין גורם שיסייע לה - הוא גדול מאוד.
סיפורה של ש' מאפיין נערות ונשים רבות העוסקות בזנות. ש' הגיעה לבית רות, כפר לנערות בסיכון, בגיל 14, אחרי שלושה חודשים של התארגנות ואבחון ב"מעון צופיה". ל"צופיה" היא הגיעה במצב פיזי ונפשי ירוד ביותר, אחרי שכבר מגיל 8 עברה פגיעה מינית על ידי בן הזוג של אימה, הוכתה באופן קבוע על ידי אימה, עברה אונס קבוצתי בגיל 12 ושוטטה ברחובות אחרי שנשרה מבית הספר. בתהליך ארוך וממושך של מתן מענה לצרכים הבסיסיים, הרגשיים והחומריים שלה, התחילה ש' לתת אמון בסובבים אותה. לאט לאט נעלמו אצלה התנהגויות של הרס עצמי, ונפסקו הקשרים המזדמנים שלה עם גברים. היא החלה ללמוד ולצבור חוויות של הצלחה, והדימוי העצמי שלה עלה והתחזק. ש' סיימה 12 שנות לימוד, שירתה שירות מלא בצה"ל, וכיום היא בעלת משפחה ואם לשתי בנות. הטיפול בבית רות, כפר לנערות בסיכון, שהוא חלק ממערך רשות חסות הנוער של משרד הרווחה, מנע בוודאות מש' להתדרדר לזנות.
בשנת 2002, בעקבות מחאה ציבורית למתן פתרון מיידי ללמעלה מעשרות נערות שהמתינו למקום ב"מעון צופיה", הורה רה"מ דאז, אריאל שרון ז"ל, להקים ב"צופיה" שני אגפים חדשים. 14 שנים חלפו ממתן אותה הוראה, האוכלוסייה בישראל גדלה, מספר הנערות הזקוקות לעזרה עלה וגילן ירד אבל מספר המקומות בצופיה נותר ללא שינוי.
באופן דומה, גם "מסילה", המעון הנעול היחיד בישראל לטווח ארוך, שמטרתו לגונן על הבנות ולבודד אותן מהחברה לצורך שיקום לתקופה משמעותית - לא התרחב במשך השנים, וההמתנה למקום פנוי בו נמשכת חודשים רבים.
ממשלת ישראל חייבת להקים במיידי מערך שייתן מענה ראוי, ובכך יציל את אותן אלפי הנערות שכותרות העיתונים מתהדרות בהן, ועוד רבות אחרות שאינן מוכרות למשרד הרווחה. ללא מערך כזה, אותן נערות יתדרדרו בסופו של דבר לחיי זנות ולא יקבלו סיכוי לשקם את חייהן ולזכות בחיים נורמטיביים.
לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.