גופייה זה רע? קוד הלבוש הישראלי סובל מפיצול אישיות

צפו בריאיון עם ד"ר אמיר הלמר

"לפני עשור הגעתי לדיון בבית המשפט עם חולצה לבנה לא תקנית – לא היה לה צווארון. זייפתי. כמה דקות אחרי, נכנסה לדיון המתמחה שלי עם חולצה תקנית לגופה. 'עורכת הדין שוורץ, המתמחה שלך לבושה תקני ואת לא. מה יהיה?', שאלה אותי השופטת, ואני עניתי: 'סליחה גברתי'. לא חזרתי על הטעות מלבד בהריונות – שם את מרשה לעצמך לזייף בבגדים המחויטים פה ושם", נזכרת עו"ד איריס שוורץ, המתמחה בדיני משפחה.

היו ימים שבהם ראש הממשלה דוד בן גוריון הרשה לעצמו להצטלם כשהוא עומד על הראש בבגד ים בימות הקיץ החמים של ישראל. ראש הממשלה הראשון אמנם התהדר מפעם לפעם בחליפה מחויטת לכבוד אורחים רשמיים, אך הוא מעולם לא הסתיר את המראה החלוצי שליווה אותו ביומיום. השנים חלפו, וטור דעה שפרסמה השבוע עיתונאית וואלה! NEWS הילה קובו חולל סערה לא קטנה. קובו טענה כי זה לא מכובד ואף "מתריס" להגיע בשמלה נטולת שרוולים למסדרונות הכנסת, כפי שעשתה ח"כ תמר זנדברג. הסערה הוכיחה כי הזמנים אולי השתנו, אבל בישראל המושג "קוד לבוש" נותר שנוי מאוד במחלוקת. ואולי משהו בכל זאת השתנה: למרות החום העז, דמות הצבר הישראלי, הכפכפים והגופיות נדחקו מעט הצדה. לא מעט עובדים בישראל נאלצים לעטות על עצמם כיום שכבות של רושם ראשוני, למרות האקלים הלוהט.

"יש תרבות ארגונית גלויה וסמויה – כך שגם בארגונים שמכריזים שאין בהם קוד לבוש, יש קוד לבוש", הסביר ד"ר אמיר הלמר, מומחה לשפת גוף ולתקשורת עסקית. לדבריו, לפני כמה עשורים הכל היה כאן הרבה יותר משוחרר, אבל עם הזמן אנחנו מנסים להתקרב אל המערב – ומתרחקים מאותו ישראלי צבר שמגיע במכנסיים קצרים וסנדלים לעבודה. "בישראל, סוג הבד מאוד רלוונטי בגלל החום. גברים יחפשו סוגי בדים מאווררים יותר, ולנשים יותר קל בתחום הזה כי יש להן אפשרויות רבות יותר לבגדים קצרים שמתאימים לעבודה. ועדיין, כשמישהי מגיעה באופן שלא תואם את קוד הלבוש הסמוי – מבהירים לה שזה לא מתאים ואף מחדדים נהלים".

לדברי הסטייליסטית ליאת אשורי, לנשים אמנם יש מבחר רב יותר בבגדים קצרים לעבודה, אולם הן מושא גדול יותר לשיפוט כאשר הן לבושות בבגדים מהסוג הזה, בעיקר בגלל שבישראל ציבור דתי גדול. "יש את עניין הצניעות, שהוא לא קשור לצד הפורמלי או המעונב, אלא לקהל", היא מסבירה. "בארץ לנשים קשה יותר, גם משום שבאופן כללי אישה במראה חשוף נתפסת כלא מכובדת מספיק, להבדיל מגברים. בעיני, פחות מקובל שנשים יגיעו חשופות למקום עבודה. יש קהל שמרני בארץ שלא נרצה לאבד. הרצון לרצות את כולם מכתיב לפעמים את קוד הלבוש לעבודה".

והגברים? גם הם מקריבים קורבן על מזבח קוד הלבוש. היטיב להגדיר זאת העיתונאי עמית שהם בטור שכתב ב"הארץ" בשנת 2007. "רתיעה ממכנסיים קצרים, זאת נקודה הכניעה החדשה של גברים בחיים המודרניים. זה לא היה כך בימי יוון ורומי, עם הטוניקות החתיכיות שלהם. זה לא היה כך בסקוטלנד, שם קוד הכניסה הגברי לכל חגיגה עממית היה ועודנו חצאית משבצות מדליקה. זה לא היה כך בשורות הצבא הבריטי עת פותחו בו, במיוחד לחיילים בחזיתות הלחות, מכנסי הברמודה, וודאי וודאי שלא היה זה כך בפלמ"ח, שם קופלו מכנסי החאקי עד למבואות המפשעה, לרווחת הלוחמים ובטח גם הלוחמות. אבל זה כך עכשיו. תהליכי הדפורמציה שחוללו הזמנים במראה הגברי הביאו לכך שמכנסיים קצרים, אותו פריט בסיסי במלתחת הקיץ, נעשו לצנינים בעינינו. הם מביכים. יש בהם משהו קצת טמא. היכנסו היום לכל אתר עירוני לבושים במכנסיים קצרים וראו כיצד ננעצים בכם מבטי תשאול, משל הייתם חומדים לצון, או מושבניקים".

אז מה בעצם מרתיע כל כך בעובדים שלבושים בבגדים קצרים? גם ד"ר הלמר וגם אשורי טוענים כי "קצר" – ואפילו קצר מחויט - לא משדר אווירת עבודה, אלא אווירה של חופש. "זה לבוש שהמסר שעובר בו הוא 'אני על חוף הים', אני בעצם לא עובד", אמר ד"ר הלמר. "לא רק שזה לא נתפס מכובד ורציני", מוסיפה אשורי, "זה גם מוציא דברים מהקשרם. צריך להבדיל בין קודש לחול. צריך לשמור את המכנסיים הקצרצרים והגופיות ליום החופשי, לחג או חגיגה, או סתם ליום חם בים".

עו"ד שוורץ, למשל, כמעט ולא מורידה את הז'קט מעליה במסדרונות בתי המשפט – גם כשמותר לה. "מעטים הזמנים שבהם אני ללא ז'קט, גם בקיץ", סיפרה, על אף שבחודשי הקיץ החמים עורכי הדין יכולים להיכנס לדיונים בבתי משפט השלום ללא ז'קט. "נתנו לי טיפ בעבר, שהז'קט משווה מראה סמכותי יותר" הלבוש משדר תדמית מסוימת ומקצועיות, אבל לא בלי מחיר. "זה מאוד מעיק", היא מודה. "הגלימה בלתי נסבלת. אבל זה קוד לבוש, אין מה לעשות. הדבר הראשון שאני נפטרת ממנו כשאני מגיעה הבייתה היא החולצה המחוייטת".

לדבריה, כשהיא מחוץ לכתלי בית המשפט, עדיין עליה לעטות מראה ייצוגי. "כשאין פגישה ויש פגרה אני עם כפכפים, ג'ינס וגופיה, אבל אף לקוח לא יראה אותי ככה. בדרך כלל אני צריכה להתלבש מחויט, מסודר, מרשים. אני לא יכולה לבוא עם ג'ינס לפגישה", הסבירה. "יש סוג של תדמית לעורך דין, והלבוש, לצערי הרב, או לשמחתי, הוא סוג של כסות ויצירת רושם. אנשים מודדים אותך לפי זה. קשה לי לומר את זה, כי זה נוגד את התפיסה האישית שלי. אני יודעת שהרבה פעמים חשוב יותר מה שהאישיות מקרינה, אבל אני צריכה להתאים את עצמי למה שהחברה רואה, וצריך להתנהג לפי הקוד. לצערי, זה נכון בשטח".

ד"ר הלמר טוען שבעשורים הבאים קוד הלבוש המהוגן יתפוס תאוצה ונמשיך להתרחק מהחולצות הקצרות לטובת ביגוד מחויט שמורכב מבדים נושמים. "בעוד עשר-עשרים שנה אנחנו רק נהיה דומים יותר זה לזה. נלך למקום מחויט. יותר בגדים מעוצבים או מתוחכמים כביכול", הוא אומר. "קצת כמו באוכל שלנו: הוא היה פעם טבעי ומשוחרר יותר, וככל שאנחנו מתחכמים, הוא הופך להיות יותר מתועש. 'טרנד הבריאות' היחיד בבגדים הוא הבגדים החושבים, שמתאימים את עצמם לטמפרטורת הגוף. אנחנו הולכים אחרי העולם, בעיקר המערב. יש גם השפעות מהמזרח, אבל אלה נשארות מחוץ למקומות העבודה, כמו תרבות השרוואלים שהגיעה מהודו".

בניגוד מוחלט לעולם של עו"ד שוורץ, עומד עולם הסטארט-אפ וההייטק הישראלי. שם, קוד הלבוש של העובדים הוא חופשי עד לא קיים. שון, מנהל פיתוח תכנה בחברת "אוטודסק" בתל אביב, מסכים כי בסופו של דבר, העובדים סביבו מתלבשים באופן דומה, גם אם "בכלל לא ייצוגי". נשים וגברים בחברה לובשים חולצות קצרות, ג'ינסים וכפכפים כשהם מגיעים למשרד. אל מול התקרית של עו"ד שוורץ מול השופטת, שון זוכר תקריות בעלות אופי הפוך – למשל כשעובד חדש מגיע לחברה ולא מבין שהוא לבוש מהודר מדי. "כולם מתלבשים ביום הראשון כאילו הם בדרך לחתונה, ואז מבינים שכולם סביבם עם טי-שרט וכפכפים", סיפר. "הייתי אומר שיש אמירה מאחורי זה, אבל בגלל שכבר כולם עושים את זה – זה הפוך על הפוך. אתה כבר הקונפורמיסט. פעם מישהו אמר לי בהרצאה שככל שאתה לבוש יותר זרוק - אתה יותר עשיר".

שון טוען כי אין צורך בקוד לבוש במקומות עבודה דומים לשלו. "קוד הלבוש צריך להיות בסופו של דבר נוח – העבודה שלנו היא מול מחשב ולא מול אנשים". לדבריו, קיים קשר ישיר בין המוצר שהחברה מייצרת לבין הלבוש של העובדים. "גם כשסטארט-אפיסטים מרצים מול קהל, הם באים עם סנדלים, מכנסיים קצרים וטי-שרט, וזה לא נראה מוזר. לעומת זאת, אם עורך דין ינהג כך, זה ייראה שונה. ההבדל האמיתי הוא את מי משרתים: איש הייטק ידאג שהמוצר ייראה טוב, ועורך הדין מוכר את עצמו".

ועל אף הקשר ההדוק בין תחום העבודה ללבוש, שון טוען כי קיים עדיין הבדל בין ישראל לבין שאר העולם. "בישראל פשוט חם, ובגלל זה נראה כאן כפכפים ומכנסיים קצרים", הסביר. עם זאת, גם הוא מצהיר כי לא יגיע "עם גופיה לעבודה אף פעם. ככל שאתה לבוש פחות, אתה נראה כאילו אתה הולך לים".

לימור, מחנכת ומרכזת בבית ספר חילוני מאזור המרכז, נוטה להסכים עם הטענות לגבי הלבוש הקצר. "אני באמת מאמינה שלבוש מעביר מסר", היא אומרת. "אני לא חושבת שזה מכובד כשמורה עומד מול תלמידים במכנסיים קצרים. כשהילדים יודעים שאנחנו מקפידים שלא יבואו בגופיות ובציפורניים צבועות בלק לבית הספר, הוויכוחים איתם נשארים ברמת הלבוש ולא עוסקים בדברים גדולים יותר כמו סיגריות או התפרעויות".

בביתה, מחזיקה לימור "ארון שמתאים לבית הספר וארון שמתאים לאחר הצהריים. אני לא רואה בזה פסול. מורה שעומד מול תלמידים לא צריך להיות חשוף. אנחנו לא הולכות לתצוגות אופנה, אנחנו הולכות לעבודה". בבית הספר שבו היא מלמדת, חל קוד לבוש זהה על המורים והמורות, שבמסגרתו לא ניתן להגיע עם גופיות, מכנסיים קצרים ולק. התלמידים והתלמידות, לעומת זאת, יכולים להגיע עם מכנסיים קצרים עד לאורך קצה כף היד כשהיא צמודה לגוף. "כשאני הולכת לבית הספר אני משאירה את הכל מחוץ לשער. אני קודם כל מורה. אני באה נטו לעבודה".

פרשה נוספת שהציפה את סוגיית קוד הלבוש בעבודה היא מחאת נעלי העקב של דיילות האוויר בחברת אל על. כאשר בחודש יוני האחרון נחשף שהדיילות נתבקשו ללבוש את הנעליים המכאיבות בזמן העלאת הנוסעים למטוס. דנה, דיילת אל על שמתגוררת באזור המרכז, סיפרה כי היא מבינה שהמדים והאיפור משדרים מסר ייצוגי, אולם פרשת העקבים הייתה עבורה בבחינת חצית קו אדום מאחר שמדובר בפריט לבוש שמכאיב לגוף.

"קוד לבוש מסייע לנוסעים לדעת למי לפנות. האחידות נראית טוב", היא מסבירה. "כשאני באה לעבודה, אני מייצגת את אל על, לא את עצמי. אם הייתי עובדת במשרד והיו אומרים לי שאסור לי להגיע עם פירסינגים לא הייתי מוכנה לזה, אבל המדים מתאימים מבחינתי למקצוע. לא הייתה לי בעיה עם הנוהל הקודם של העקבים, כי אם היו סוכמים את כל הזמן שהייתי צריכה ללכת איתם, הוא הסתכם בשבע דקות. עכשיו, שינו את הנוהל ובזמן העליה למטוס אנחנו צריכות להיות על עקבים וזו השעה וחצי הקשה ביותר. התרוצצויות, אנשים מעלים את התיקים שלהם וצריך לסגור את המטוס. הסערה שככה, ואף אחד לא מקפיד על זה. זה יעלה מתישהו שוב, ושוב נדבר על זה. אגב, בזמני החופשי אני יוצאת עם עקבים, אבל מסיימת איתם אחרי שעה בידיים".