פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      ההסבר המלא: מה הפריע לי בכתף חשופה של יו"ר ועדה בכנסת

      לצאת רגע מהבועה הפוליטית ולהקשיב שנייה. לאחר טור שפורסם כאן השבוע וגרם להדים רבים הילה קובו עונה למבקריה

      ההסבר המלא: מה הפריע לי בכתף חשופה של יו"ר ועדה בכנסת
      עריכה: ניר חן

      צפו: דעת היחיד המקורית מאולפן וואלה

      השבוע נאלצתי לגלות סוד מביך שלי כעיתונאית: אני קצת פחות בקטע הזה של הטוויטר. רק כשההודעות: "את בסדר"? "את חיה" ו-"התאוששת"? התחילו להצטבר בווטסאפ, הבנתי שאיפשהו, ביקום וירטואלי מקביל, בעקבות הטור שהועלה כאן השבוע על אופן לבושה של ח"כ תמר זנדברג, מתרחשת "מהומת אלוהים" כפי שאחד מחבריי כינה זאת, או "לינץ'", כפי שכינה זאת אחר. לאחר שבשעה טובה התוודעתי לעוצמת התגובות ולאחר שסירבתי לעשרות הזמנות מאולפני טלוויזיה ורדיו, החלטתי להשיב עליהן כאן למען הסדר הטוב והדיון הציבורי.

      1. אחד המאפיינים המטרידים של הממשלה הנוכחית בישראל הוא מה שנראה כמו תפיסה שטחית של המושג "דמוקרטיה" ושימוש מניפולטיבי בשיח הדמוקרטי - חוסר הבנה שבא לידי ביטוי, בין היתר, בנושאים של גבולות חופש הביטוי, היצירה והבעת הדעה.

      על פי התפיסה הליברלית, הביטוי הבודד - כמו הטור על זנדברג - הוא רק תחילתו של הדיון הציבורי. הוא חלק מ"שוק" שבו רעיונות עולים, מתנגשים ומצטחצחים עד ש"האמת תנצח", וכאשר מבקשים להשתיק ביטוי כזה או אחר, שוק הרעיונות נפגע והמדרון בדרך להשתקות נוספות הוא חלקלק במיוחד. על פי התפיסה הזו, בית המשפט העליון לא רק שאישר בעבר לפרסם ביטויים סרי טעם בעיני גורמים מסוימים אלא הוא אישר אפילו לפרסם ביטויים שקריים.

      והנה, השבוע האחרון (שוב) הוכיח שמשטרת מחשבות, ניסיונות השתקה והנהגת סטנדרטים כפולים אינם רק נחלתו של הימין בישראל.

      התגובות נגדי, בידי אנשים נאורים בעיני עצמם, היו אישיות, אלימות, מתלהמות ובעיקר – לא ענייניות ("היא התחלקה על השכל", "טיפשה" ו"עיתונאית גרועה"), כמו ביקשו לוודא שבפעם הבאה אחשוב פעמיים לפני הבעת דעה. עיתונאים בכירים אף סברו שהטור בכלל לא היה צריך להיות מפורסם, ובכך הביעו בעיניי הבנה קטנה ודי מבהילה של חופש הביטוי.

      מבקריי גם לקו בפטרונות שבה הם עצמם האשימו אותי. אני עורכת בתפקידי, ויש לי חלק בדרך שבה הטור הוגש לגולשים. למרות זאת, המגיבים השונים לא היססו לקבוע בפטרונות ש: "העורך (הגבר) היה צריך להציל את הכתבת (האישה) מעצמה".

      2. קשה להתכחש לכך: היה כאן צונאמי חריג, יוצא דופן בהיקפו, של תגובות זועמות וממים ויראליים על טור של עיתונאית אנונימית למדיי. אחד ההסברים לכך הוא שהטקסט שלי לא היה פוליטי (כן, טוקבקיסט מס' 11, אני יודעת ש"הכל פוליטי"), אך הוא נתפס כמעט בכוח ככזה. כלומר, אני חשבתי שאני כותבת עניינית על נושא שמטריד אותי, ובמקרה במוקד נמצאת ח"כית מהשמאל, אבל הקוראים קראו מניפסט שנטפל ללוחמת זכויות אזרח על לא עוול בכפה, וזעמו על כך שבגדתי במחנה "שלי" ועל כך שהצטרפתי לכוחות האופל האירניים. אחרים ניסו למקם אותי, בהתאם למה שהם חושבים שאני אומרת, על המפה הפוליטית ("קובו הזאת, היא רפובליקאית שמרנית כזו, הא?"). ובקיצור, ישראל היא שבטים, וזה ממש, ממש, אבל ממש מוזר לאנשים כשמישהו כותב משהו שחורג מהציפיות או מהדמגוגיה המוכרת של מה שנדמה כשבט שלו.


      יכול להיות שהטור היה קצר מדי ולא מנומק דיו (מכורח היותו דעת יחיד מצולמת) ולכן לא מובן מספיק. ועדיין, ככל ששמתי לב, "סתם" נשים ואנשים, שהולכים יום-יום לעבודה ורואים לנגד עיניהם את המציאות שתוארה בקצרה בטור, הבינו הרבה יותר בקלות את הרעיון המועלה בו, מאשר גורמים מזוהים פוליטית שהיו יותר עסוקים בלכלות את זעמם האוטומטי, ופחות בלנסות בכנות להבין מה אישה חילונית-פמיניסטית ביקשה לומר כאן.

      הדוגמא שהובאה בסוף על הדרך שבה מתלבשת מירי רגב אמנם הובאה כעקיצה, אך לא כפרובוקציה ריקה כיוון שכרגע היא עומדת, אם נרצה או לא, במרכז במת הפוליטיקה הישראלית וכי פורסמו לא מעט כתבות לאחרונה על דרך הלבוש הממלכתית שלה (בניגוד להתנהלותה). למרות זאת, אחת ההערות שקיבלתי מחברה שמאלנית, שאולי מסכמת הכול, הייתה: "למה לתת כדוגמא את (דרך הלבוש של) מירי רגב? לא יכולת לתת את ציפי לבני?"

      מירי רגב בהשבעת הממשלה ה-34, מאי 2015 (נועם מושקוביץ)
      "למה לתת כדוגמא את מירי רגב? לא יכולת לתת את ציפי לבני?" (צילום: נועם מושקוביץ')

      3. לגופו של עניין. בגלל הפרסום על החיקוי הגועלי של צבי הנדל (אחד הרגעים הנמוכים, בלתי נסבלים ופאתטיים שידע המשכן) התוודעתי לחומרים המצולמים מהדיון בוועדת הסמים באותו יום. הבטתי בהם פעם ועוד פעם, ומלבד התקרית המגעילה וללא כל קשר אליה - משהו הרגיש לי שם לא בנוח. משהו צרם. תחושת "צרימה" דומה, למשל, עולה לי בכל פעם שאני צופה בראש הממשלה צועד נמרצות במסדרון מוקף בצוות עוזרים גברים אשכנזים, חלקם חובשי כיפות, ואף פעם לא ביועצת אישה; תחושה דומה הציפה אותי כאשר הרב שי פירון הושבע כחבר ממשלה לפני כשלוש שנים וכשהוא ירד מהדוכן ניגשו אליו וחיבקו אותו רק גברים כי הוא שומר נגיעה, בעוד הנשים עמדו במרחק-מה ובירכו אותו בהנהון. זהו מין רגע כזה שבו המציאות מצולמת, תמונה שרצה לך מול העיניים נחקקת, ואת רוצה לומר: "אתם גם ראיתם את זה"? "מישהו שם לב לזה כמוני"? "התמונה הזו מזיזה לכם משהו, כמו שהיא מזיזה לי?"

      מה ש"הזיז לי" בדיון הוועדה המצולם הייתה פריבילגיית הלבוש שיו"ר הוועדה לקחה לעצמה על רקע דרך הלבוש של שאר הנוכחים בדיון, גברים ונשים. עכשיו אוגוסט, ומן המפורסמות היא שלכולם חם, אבל רק יו"ר הוועדה, כך נראה לפחות, הגיעה חשופת כתפיים. כן, הניצול של הפריבילגיה הזו, השמורה רק לנשים בחברה שלנו, היא במובן מסוים מתריסה. וכן, זה הזכיר לי את מה שרוחש וגועש בי זמן רב ושאני חושבת שהוא סוגיה חשובה מאין כמותה, בעלת רבדים ומשמעויות היסטוריות וחברתיות: ההבדל הדרמטי בין הדרך שבה נשים וגברים מתלבשים לעבודה בחודשי הקיץ בישראל.

      4. הנה סדרת השאלות שהטור היה אמור להציף (והציף. הקשיבו לו שוב): זנדברג היא אישה חילונית, וזה ברור שהיא לא צריכה להתלבש על פי ציפיותיהם של גברים חובשי כיפה (כלומר, אף אישה לא צריכה להתלבש על פי ציפיות של גברים עם כיפה, או גברים בכלל) – אבל האם "בפריבילגיית הכתפיים" שהיא לוקחת לעצמה, ובלבישת "שמלת הוינטג'" שלה היא לא פועלת על פי צו "אלוהי" אחר, מגניב ומעודכן יותר - צו האופנה החילונית?

      אם אנחנו בעד שחרור האישה בכל הנוגע לציפיות לבוש, למה שלא נשחרר גם את הגבר בכל הקשור לציפיות האלה, שהרי המהפכה הפמיניסטית נועדה לשחרורם של כולם מכבלי ציפיות והבניות חברתיות? למה, במקום שבו מתקיים שוויון בין גברים ונשים, קוד הלבוש שלהם צריך להיות שונה? למה קז'ואל של נשים זה רשלני של גברים? ולמה, לעזאזל, בין אם קר ובין אם חם – האישה (החילונית) תמיד תלבש פחות בד מהגבר שלצידה, תהיה הזוגיות שלהם שוויונית ככל שתהיה?

      5. כשהזכרתי את הגורמים הדתיים ואת הקעקוע לא דיברתי בשם הדת אלא בשם הסובלנות, הקומון סנס, הדברים שאנחנו אולי צריכים להתחשב בהם כשאנחנו מנהלים אנשים אחרים – וזנדברג היא המנהלת של הוועדה הזו.

      כשאנחנו מאזינים לדעה עלינו לעיתים לשים לב מי מעלה אותה ומאיזה מקום הוא בא או באה. המקור של ה"כיסוי" הדתי של נשים – הוא פטרוני, כזה התופס אישה כיצור מיני שצריך להצניע את עצמו, והכללים הללו נכתבו באופן מובהק בידי גברים. אני באה ממקום אחר.

      6. אכן, הייתה בעייתיות לכאורה במה שעלול להיראות חיבור בין ההתנהגות של הנדל בוועדה לבין לבושה של זנדברג. לכן הקפדתי פעמיים בטור של 100 מילים – להדגיש שאני לא עושה בשום צורה חיבור שכזה. כותרת שסתרה את הרוח של מה שכתבתי בטור: "זנדברג, בשביל כבוד – תתלבשי בכבוד" ולא ניתנה על ידי שונתה מהר לכותרת אחרת. מבחינה עיתונאית? ברור שניצלתי אירוע שעלה לכותרות בהקשר אחד, כדי לדבר על הקשר אחר. איני רואה בכך פסול.

      ורק להדגיש: לא התמקדתי בהתנהגות של הנדל כיוון שהיא לא מעניינת אותי. הנדל הציג שובינזם ישן ובוטה שבדור שלי פחות רואים ממנו. ממש כפי שחברת הכנסת עצמה אמרה: "כבר שש שנים אני בבית הנבחרים - ועוד לא ראיתי דבר כזה". העיסוק שלי ברוב הטורים שאני כותבת, וזו בחירה מודעת שאפשר לבקר אותה, הוא בשובינזם ובאפליות הנסתרות, החבויות, בחיי היום-יום שלנו.

      7. אני אישה. גברים מבוגרים ביקשו ממני בעבר "להסתובב, כדי שנוכל לראות אותך", בטוקבקים לטורים שאני כותבת שולחים אותי די בקביעות למטבח או לחדר המיטות, בראיונות עבודה שאלו אותי שאלות שבמדינות אחרות אסור לשאול, וכל הזמן רשויות המדינה קוראות לי בשם של בעלי, אף שמעולם לא החלפתי את השם אתו נולדתי.

      אני מריחה פטרונות וסקסיזם מקילומטרים. אני לא חושבת שהייתי פטרונית או סקסיסטית בטור האחרון שלי. לא כל הצבעה על לבוש של אישה כדי לנסות להצביע על נקודה חברתית כלשהי היא סקסיזם, וזה פשוט לא נכון שלא הייתי כותבת טור דומה על לבוש של נבחר ציבור גבר. הייתי עושה זאת בהחלט במידה וההתייחסות לכך נוגעת לסוגיה עקרונית יותר.

      ישיבת ממשלה שבועית, מאי 2014 (מערכת וואלה! NEWS , אמיל סלמן)
      מוקף בצוות עוזרים גברים אשכנזים, חלקם חובשי כיפות, ואף פעם לא ביועצת אישה. רוה"מ נתניהו (צילום: אמילך סלמן)

      8. עד כמה חוסר השוויון וההיררכיה בין גברים ונשים טבועים בנו עמוק ונתפסים כמובן מאליו? ההבאה החוזרת ונשנית של תמונת מישל אובמה כשהיא לובשת חולצה נטולת שרוולים כתשובה הניצחת לכך ש"נשים חזקות לובשות גופיות" הייתה תמוהה ביותר. מישל אובמה אינה פוליטיקאית. היא מפורסמת רק בגלל שהיא אשת פוליטיקאי. היא אינה מקבלת החלטות הרות גורל על עתיד מדינתה והעולם, והיא אינה מנהלת ישיבות פוליטיות, נהפוך הוא: היא עזבה את עבודתה לטובת משרת הגברת הראשונה. להוכחת הטיעון של "מתנגדיי", היה עדיף למצוא תמונת חשופת כתפיים של מנהיגה קרובה במעמדה לאובמה. קאנצלרית גרמניה אנגלה מרקל, למשל. או הלן טורנינג שמידט, ראש ממשלת דנמרק לשעבר. יש רק בעיה אחת: ככל הנראה לא תמצאו תמונה כזאת בקלות. נשים מערביות חשוכות שכמותן, איפה הן חושבות שהן חיות, באירן?

      9. לסיכומו של עניין, אבקש להבהיר: אני אדם עיוור מגדרית ודי קלולס ב"אופנת נשים". כשכותבים בהזמנה לחתונה "לבוא עם לבוש חם ונעליים נוחות" אגיע עם מכנסיים ונעליים שטוחות, רק כדי לגלות שכל הנשים מסביבי הגיעו עם שמלות ונעלי עקב. לקראת פורים אשיג לבתי תחפושת "טיגר" כי היא מאוד אוהבת את סיפורי פו הדוב, רק כדי לגלות שכמעט כולן בגן מחופשות לנסיכות. כשמגיע הקיץ, אקנה לה בגד ים שלם בצבע כתום עם שרוולים ומכנסיים כי הוא הכי נוח ובטוח נגד השמש, רק כדי לגלות שרוב הילדות בנות ה-3 ומעלה בבריכה עוטות ביקיני ורוד. כשאני צופה, מדי שנה, בטקס הדלקת המשואות בהר הרצל ורואה את הרוח המשתוללת והקהל המכורבל בתוך מעיליו, אני לא מבינה איך לאף אחד לא מפריע שהמנחה הגבר על הבמה לבוש בחליפה ארוכת שרוולים והמנחה בשמלת כתפיות. מנגד - אני יודעת על גברים רבים שהיו "מתים" להגיע באוגוסט עם כפכפים ומכנסיים קצרים למשרד, כמו עמיתותיהן, אבל לא מרגישים נוח בגלל נורמות הלבוש השונות. ולסיום - אני מרשה לעצמי להמר שהח"כ הצעיר יואל רוזבוזוב ניהל את רוב ישיבות ועדת עלייה וקליטה שבראשה עמד – כשהוא לבוש בז'קט ובעניבה, או לכל הפחות בחולצה מכופתרת.

      10. אלה העובדות, זו המציאות המוכרת. זה היה הרקע לכתיבת הטור הקודם שגם בו, אם תשימו לב, בעיקר הצפתי שאלות. מכאן והלאה, זה שוק רעיונות. גם אם הם נאצות.


      לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן

      המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.