"הוא מתקשר אלי איזה 20 פעמים ביום", אומרת לי אפרת, אמא של ד', נער בן 16.
זה אולי חלומה הרטוב של כל אמא לילד מתבגר. בן שמתעניין בה, שמתקשר. אבל אפרת מתלוננת. "כמה אני יכולה לספר לו על מה קניתי בשוק, ומה אני מבשלת? מסכן, משעמם לו". משעמם. יופי, אני חושבת לעצמי, הוא היה צריך לחשוב על זה לפני שדקר את החבר שלו בפנימייה והוציא לו חצי טחול.
ד' הוא הלקוח שלי. הוא יושב כבר שנה וחצי ב"אופק", כלא הקטינים של ישראל. אמא שלו היא החלון שלו לעולם. דרכה הוא מריח את הבית, שומע מה קורה בשכונה, נזכר בחיים הקודמים שלו. אבל לא רק בגלל זה הוא מתקשר. ד' הוא מהנערים האלו, שגם בכלא לא מצליחים להתיישר. ובגלל זה הוא יושב באגף 4. האגף הכי קשה בכלא. שבו מוחזקים הנערים 23 שעות ביממה בתא. בשעה הנותרת הם יכולים לצאת החוצה לחצר. אבל למי יש כוח להזיז את הרגליים ולהסתנוור מהשמש? אז הם ממשיכים להתגלגל משכיבה לישיבה, מישיבה לשכיבה.
השבוע התפרסם דו"ח הכליאה הדו-שנתי של הסניגוריה הציבורית. שני ממצאים בלטו בסקירה של אופק כבילות של קטינים למיטותיהם למשך שעות ארוכות ושעמום. אין ספק שהממצא הראשון חמור ומטריד יותר, אבל דווקא הממצא התמים לכאורה שעמום היה פשוט בלתי נסבל בעיני.
בכלא אופק מוחזקים כ-150 קטינים בגילאי 14-18. ילדים בקצה הרצף, שפגעו קשה באחרים ולא הצליחו להשתקם בחוץ. גם בכלא יש דירוגים. האגפים הטובים. נערים שלומדים, משתתפים בחוגים ובפעילויות ופעם בשנה מעלים הצגה יפה ומאד תקשורתית.
והאגפים הקשים. האגף שבו נמצא ד'. האגף שבו יושבים עשרות נערים. וחוץ מזה לא עושים כלום. פשוט יושבים שם. כל יום. כל היום. בלי פלאפון. בלי חוגים, בלי לימודים. אפשר לעבור בין האגפים, מסבירים בשב"ס. בכלל, המטרה של המידור הזה היא לגרום לאסירים הקטינים להתגעגע לפעילות, ולהתיישר בהתאם. שיטת המקל והגזר.
כבר 8 חודשים שד' יושב באגף 4. הוא כנראה לא מכיר את עקרונות השיטה, ולא מבין שאם ישפר את ההתנהגות שלו הוא יוכל לעבור אגף. או שאולי הוא פשוט לא יודע איך להתחיל להתנהג יפה. אחרת אני לא מצליחה להבין את העונש הזה שהוא גוזר על עצמו בהתנהגות החצופה שלו. עונש השעמום. שעמום. לא אלימות, הרעבה או בידוד. פשוט שעמום. נשמע מידתי, לא?
אני חושבת על כל האמצעים הטכנולוגים שאנחנו מקיפים את עצמנו בהם. הסמארטפון, האייפד, הטלוויזיה. היכולת שלנו לשאת שעמום היא כל-כך נמוכה, שאנחנו מתחמקים ממנו בכל דרך אפשרית. ובאמת, שעמום מוגדר בספרות המקצועית כאחד המצבים הכי פחות רצויים לאדם. איום על שפיות הדעת. ולא רק לאדם עצמו מסוכן השעמום. לפי האיגוד האמריקאי לבריאות הקטין, שעמום הוא אחד הטריגרים הנפוצים ביותר לאלימות. מחקרים שבוצעו בבתי-סוהר בארה"ב מגלים שככל שחוסר המעש גדול יותר, ההתנהגות של האסירים הופכת להיות יותר "לוקחת סיכונים" ופרועה. מין מעגל שכזה.
בדו"ח שנכתב באחת מעשרות הפנימיות בהן הוחזק ד' מגיל שלוש, נאמר שהוא מצייר מדהים, אני מתארת לעצמי שהוא לא ראה צבע גואש בערך מאז, אז בביקור הבאתי לו חבילת צבעים. נעניתי בשלילה. מסתבר שאסור לקטינים להחזיק ציוד שכזה בתא. ד' צריך להשתחרר עוד כמה חודשים. הוא יצא החוצה. לעולם שבו חיים בני-נוער מרוגשים, מלאי אנרגיה, מפטפטים בלהט. בני-נוער.
איך הוא ישתלב בתוך כל זה? כנראה שהוא פשוט לא.
הניגוד יהיה עצום מכדי להכיל, וכך, כמו למעלה מ-70% מהאסירים הקטינים, גם הוא יחזור לאופק. לתא הקטן, לסיגריות ולשעמום. הוא יתקשר לאמא שלו וישאל מה היא קנתה בשוק, ומה היא מבשלת לארוחת הצהריים. ימשיך לחיות את החיים דרכה.
לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.