ביום שישי האחרון צעדו השרמוטות ברחובות תל אביב. "צעדת השרמוטות" 2015 יצאה לדרך גם השנה וזאת הזדמנות מצויינת לדבר על ההונאה הגדולה ביותר של ארגוני הנשים כלפי (תחזיקו טוב) הנשים עצמן
אנחנו מדינה חילונית. במדינת ישראל לנשים יש את החופש המוחלט להסתובב ברחוב בכל לבוש שימצאו לנכון, לבוש הוא לא הזמנה לאונס ואני האחרונה שאטען טיעון מופרך שכזה. הדבר היחיד שאני רוצה להוסיף למשוואה המתירנית הזאת, זה את המשחק ההוגן: אם אישה בוחרת ללכת בלבוש חושפני (כי זכותה ו"ככה בא לה"), אז לצד השני יש את החופש להתנהגות דומה מאותו אזור חיוג. הערה סקסיסטית היא לא הטרדה במקרה הזה, זאת התנהגות בלתי נאותה מאותו אזור חיוג.
אף אחד מאיתנו לא חי בוואקום וכל מה שנדרש מבחינת חוק היחסים בין גבר לאישה הוא משחק הוגן. האם אישה שהולכת עם חזה חשוף מטרידה את הציבור? התשובה היא כן. האם מותר לה ללכת כך? התשובה היא בוודאי שכן. אוי ואבוי אם היינו חיים במדינה חשוכה או פרימיטיבית. ולמה, בעצם, כולם מתקוממים על משחק הוגן? מדוע ארגוני הנשים מראים רק צד אחד במשוואה תוך התעלמות מוחלטת מהצד השני? אישה לא יכולה ללכת חשוף ועדיין להתמודד עם הערה סקסיסטית לא נאותה? איפה כתוב שאישה צריכה להיות נעלבת כרונית או פגועה סדרתית בכל אינטראקציה בלתי הולמת עם גבר?
ומה עם הסולידריות האוטומטית, העיוורת, של ארגוני הנשים בכל "תקרית" או יחסים בין המינים שעלו על שרטון? אישה מתלוננת על התנהגות שאינה הולמת כהטרדה מינית ומיד, אוטומטית, בלי לשאול, בלי לברר את הנפשות הפועלות - מיד "עדת המעריצות" הופכות לאפוטרופוס שלה, מתייפחות איתה ועוטפות אותה בצמר גפן של נפגעת עבירה.
נפגעת עבירה על שום מה? על שום גנטיקה? האם כל אישה שעברה הטרדה (ואני בכוונה לא אומרת "אישה מוטרדת" כי הטרדה לא הופכת אוטומטית להיותה אישה "מוטרדת"), היא "נפגעת עבירה"? להיכן נעלמה הסובייקטיביות? אולי בתור שוחרות חופש ונאורות תתנו לה גם את הבחירה להחליט אם היא פגועה או לא. התנהגות אנושית אף פעם לא נמדדת בערכים מוחלטים ובסימני קריאה.
לכל אחת יש גבולות משלה ולעיתים טרגדיה של אישה אחת ("הוא בוהה במחשוף שלי") היא מכה בכנף בשביל אישה אחרת. מחוץ לכל זה יש אונס והתנהגות פלילית וכל מיני מילים מפחידות, אבל רוב הנשים נמצאות על הסקאלה בשטח האפור, החמקמק. עולם המושגים של אישה אחת והמתירנות שלה בשיפוט את העולם הגברי (או אי המתירנות שלה) היא לא עולם המושגים של האחרת. לכל אחת יש את תסריט חייה, וההסתעפויות שהפכו אותה למי שהיא, לכן אף טיעון של ציבוריות לא יכול להיות מקובל על מקרה פרטי.
אבל מה קורה בפועל? מרגע שיש מקרה/קונפליקט בין גבר לאישה, הנפגעת הופכת להיות (ותסלחו לי על הציניות) נכס שיניב תשואה. ממקרה למקרה ה"נכס" מניב תשואה גדולה יותר, לעומתית יותר. ואם זה אכן כך, נשים צריכות להסתכל על המקרה הפרטי שלהן דרך העיניים הסובייקטיביות של עצמן, ארגוני הנשים הם לא חלק מהמשוואה הזאת, לפחות בכל מה שנוגע בשטח המעורפל והאפור.
לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.