כמו אל גור

מאת הראל בן-דרור


בשבוע שעבר ניגש אלי שכן שלי, יוגב בן ה- 12, ובעיניים זוהרות אמר לי שלו הייתה לו משאלה אחת, הוא היה מבקש שמכבי תנצח בדרבי. אז הנה יוגב, חמוד, מכבי ניצחה בדרבי. לא סתם ניצחה, אלא ניצחה כמו הפועל. עם מיעוט יחסי של קהל ביציע ועם 1:0 קטן במחצית הראשונה, שנשמר עד לסיום בזכות הצלה גדולה של השוער (ברוך הבא וזיר).

נכון, היו מספר שינויים: לא פסלו גול חוקי לבני יהודה ולא הרחיקו שחקן למכבי, אך ההבדל המרכזי היה שבסיום הצהובים לא רק מחאו כפיים אלא גםחגגו ניצחון.
ובא קהל צהוב. שישה ימים לאחר שקבוצתם ביצעה חרקירי לעונה, קרוב ל- 1000 חיילים פצועים וחבולים התייצבו לעוד קרב. אפילו גדי ברומר, שהנפילה שלו בדקה השישית הפילה את הקבוצה למרתפי הייאוש, זכה מהם לעידוד. חיילים כמו חיילים, לא משאירים פצועים בשדה הקרב.

מכבי, למרות הניצחון, מזכירה את אל גור. על הנייר יש לה את כל מה שצריך בכדי להצליח - אוהדים, תנאים, שחקנים ובכל זאת חסר לה הערך המוסף בכדי להיות קלינטון.
אוחנה, בצד השני, היה כמו הספורטאים הישראלים בסידני והמדליה - קרוב קרוב אבל כל כך רחוק. כרגיל אצל בני-יהודה במשחקים מול הגדולות. שבוע הבא הפועל מגיעה למשחק שלא לוקחים בו שבויים.

ולסיום, מילה על המגרש בשכונה. זאת לא שכונת פאר (יעיד על כך מי שהיה הכי קרוב לאירועים במחצית הראשונה - התרנגול), זאת לא שכונה של עוני (אפילו שזוג חברים בני 25 נכנסים למשחק עם כרטיס של אב ובנו), אך תסלחו לי, חברים יקרים, אחרי הנהמות המטונפות לברוך דגו (המצטיין במשחק) והאיומים השגרתיים על הקהל האורח בסיום ("אין יציאה") לא נותר אלא לקבוע - זאת שכונה של גועל נפש.