בהודעה שהפיצה הבוקר (שישי) לשכת ראש הממשלה בנימין נתניהו על מינויו של השר דני דנון לשגריר ישראל באו"ם, הופיעו כמה פרטים שכביכול מסבירים מדוע דנון מתאים לתפקיד. בין השאר, נכתב כי "דנון מכהן זה תשע שנים כיו"ר הליכוד העולמי ואחראי על פעילות ההסברה וקשרי החוץ של תנועת הליכוד בעולם", לצד תיאור עברו של דנון כ"שליח הסוכנות היהודית בפלורידה" בתקופת לימודיו באוניברסיטה.
אזכור תפקידו של דנון כאחראי על "הליכוד העולמי" בהקשר של מינויו לאחד התפקידים הבכירים ביותר בדיפלומטיה הישראלית הוא מגוחך. אין שום דבר בג'וב הפוליטי נטול המשמעות הזה המכשיר אדם להיות נציג ישראל באחת הבמות החשובות בעולם. אלא שבלי לשים לב, בלשכת ראש הממשלה למעשה הסבירו בעקיפין למה באמת מונה דנון לתפקיד: כדי לפנות משרות בתנועת הליכוד שנתניהו חפץ לאייש באנשים נוחים יותר.
הליכוד העולמי, בהקשר הזה, הוא רק בונוס. התפקיד העיקרי שמעניין את נתניהו הוא יו"ר מרכז הליכוד, תפקיד שדנון השתמש בו בשנים האחרונות כדי לגרום לנתניהו לא מעט כאבי ראש בתוך המפלגה. תמורת הטסתו לניו יורק ומינויו לתפקיד המבטיח חשיפה מכובדת בתקשורת, דנון מפנה את התפקיד ומאפשר לנתניהו להשתלט עליו. אם המחיר הוא שבהצבעת הגינוי הבאה לישראל במקום עשר מדינות יתנגדו רק שבע, נראה שמדינת ישראל תוכל לעמוד בזה.
"משרת אי-אמון"
לנתניהו יש זכות מלאה, בתור שר חוץ, למנות "איש אמון" לתפקיד השגריר באו"ם, ובאופן כללי להורות על מינויים פוליטיים עד למכסה מסוימת בשירות החוץ. כך נהגו כל שרי החוץ לפניו, וכך ינהגו גם שרי החוץ הבאים. אלא שהמקרה של מינוי דנון יוצא דופן ושובר שיאים של ציניות, שכן אין שום דרך להגדיר את דנון "משרת אמון" של נתניהו. לפני שנה בלבד, בשיאה של המלחמה בעזה, פיטר נתניהו את דנון מתפקידו כסגן שר הביטחון בשל ביקורת שהשמיע על ניהול הלחימה. נתניהו אף האשים אותו שהתבטאויותיו חיזקו את חמאס.
מה שעצוב במינוי של דנון הוא שלא מדובר במינוי של אמון, אלא ב"משרת אי-אמון". נתניהו ממנה את דנון לשגריר באו"ם דווקא כי הוא אינו סומך עליו ואף חושש ממנו, ולכן הוא שולח אותו "לקצה העולם", מנקודת מבטו, ומרחיק אותו מהזירה הפוליטית המקומית. כמה חבל רק ש"קצה העולם" הזה הוא למעשה הבמה העולמית המרכזית והחשובה ביותר בתחום המדיני.
התפקיד החשוב ביותר של שגריר ישראל באו"ם, כך יודה כל שגריר שכיהן בתפקיד בעבר, הוא לדעת לעבוד לצד המשלחת האמריקנית. במקרה של דנון, הוא יצטרך לעבוד לצד השגרירה סמנתה פאוור, נציגתו של הנשיא אובמה, האיש שעליו אמר דנון בשנים האחרונות: "הוא מזגזג כדי לנסות להצדיק את פרס הנובל לשלום שקיבל", "הוא פגע בארצות הברית באמצעות מדיניות חוץ נאיבית", "לא נתקפל בפניו", ולקינוח "לא נשלם עבור שכר הלימוד הפרטי שלו בהבנת המזרח התיכון". הוא בוודאי לא יתקבל באהדה רבה בלשכתה של פאוור.
לנתניהו היו אפשרויות אחרות על השולחן למינוי השגריר באו"ם. בשלב מסוים, למשל, נשקלה המועמדות של דני דיין, יו"ר מועצת יש"ע לשעבר, שאותו מינה לבסוף נתניהו לשגריר בברזיל. דיין ודנון הם שניהם אנשי ימין מובהקים המתנגדים למדינה פלסטינית, אבל יש ביניהם הבדל משמעותי: הראשון השקיע מאמץ גדול בשנים האחרונות בפעילות דיפלומטית שקטה, 'מאחורי הקלעים', בניסיון לשנות את עמדת מדינות המערב בנושא ההתנחלויות, ואילו השני עשה קריירה בעשור האחרון ממתקפות פוליטיות זולות נגד הממשל האמריקני וממשלות אירופה.
אפשרות אחרת שנשקלה הייתה למנות את חברת הכנסת לשעבר ד"ר עינת וילף כמי שמגיעה מהמרכז הפוליטי והייתה יכולה לנהל בהצלחה את התגובה הישראלית לקמפיין שהפלסטינים מנהלים נגד ישראל בפורומים הבינלאומיים. אפשר היה אפילו למנות לתפקיד את אחד הדיפלומטים הישראלים הבכירים מתוך משרד החוץ, מישהו שימשיך את העבודה המוצלחת שעשה השגריר הנוכחי, רון פרושאור, שמונה לתפקיד על ידי אביגדור ליברמן לאחר שכיהן כשגריר בלונדון. אבל אל מול כל האפשרויות הללו בחר נתניהו דווקא במינוי שהכי התאים לו מבחינה פוליטית. אולי כדי לתקן, הוא ימנה כעת דיפלומט מקצועי לתפקיד החשוב של יו"ר הליכוד העולמי, שזה עתה התפנה.
לפניות לכתב: amir.tibon@walla.co.il