48 שנים לאחר שחרור ירושלים ולאחר הכנסתו לכותל של ספר התורה המיתולוגי בידי הרב הראשי לצה"ל דאז, הרב שלמה גורן, נערך השבוע שחזור של המאורע המרגש. "מדובר בסגירת מעגל", אומר עתה אבי שפירא, אחיינו של ברוך שפירא, שנהרג בקרב בשנת 1948 ושלהנצחת שמו תרמו הוריו לצה"ל את ספר התורה.
מיד לאחר תרומתו, הפך הספר ל"ספר המריבה". מדובר באותו ספר שבו אחז הרב הצבאי הראשי דאז שלמה גורן בעת בואו לכותל לאחר שחרורו במלחמת ששת הימים, 1967. תמונותיו של הרב הצבאי הראשי עם ספר התורה בידיו הפכו לאחד מהביטויים החזותיים המפורסמים ביותר של אותה מלחמה. לימים ניהלה משפחת שפירא מאבק ממושך, מתיש ומתסכל בבקשה כי הספר יושב לידי צה"ל, לאחר שהרב גורן החזיק בו גם לאחר שהשתחרר משירותו הצבאי.
שפירא האחיין מציין כי לצד השמחה והגאווה שמילאו אותו עם חזרת ספר התורה באירוע בכותל המערבי, הוא גם חש "עצב על כך שאבי ואחיו ושאר בני המשפחה, שנאבקו להשבת הספר לידי צה"ל, לא זכו להיות שותפים לרגע הזה. כולם הלכו לעולמם". לדבריו, "במשך השנים הם ידעו עד כמה חשוב הדבר הזה למשפחה שלנו, ועד כמה היא רוצה להגיע לרגע הזה - אבל זה לא שינה דבר". בהחזרתו של ספר התורה לידי צה"ל רואה שפירא "צדק היסטורי" ומציין כי "ספר התורה הזה הפך לפריט היסטורי שהיה לחלק מההיסטוריה של עם ישראל".
ברוך שפירא, בנם של פסיה ואליעזר שעלו לארץ ישראל ב-1925, היה בוגר הגימנסיה הרצליה. במלחמת העולם השנייה הוא שירת כמקלען בחיל האוויר הבריטי וקיבל ארבע אותות הצטיינות. ב-1946 השתחרר מהשירות, עבר הכשרה חקלאית בנהלל והדריך לוחמי פלמ"ח. לאחר מכן שירת ב"הגנה" ובמלחמת העצמאות גויס לחטיבת "קרייתי". ב-31 במרץ 1948 הותקפה השיירה שהוא היה ממגניה, ליד חולדה הערבית. כלי הרכב שקעו בבוץ ומשעות הבוקר ועד 22:00 בלילה נלחמו הוא וחבריו. הוא נפצע בקרב ומת בבית החולים שלושה ימים לאחר מכן מפצעיו. לפני מותו כתב לאחיו ששהה בארצות הברית כי עליו לשוב ארצה, כי הוא את שלו כבר עשה. לאביו אמר: "אבא, עליך להבליג, להיות אמיץ".
"הצבא התעלם מהפניות וטען שאין הוכחות שהספר שייך למשפחת שפירא"
אבי, אחיינו, סיפר כי "ברוך היה לוחם וספורטאי מצטיין ועם זאת, איש ספר שקרא המון. אביו אליעזר ראה בהקמת ספרייה על שמו ובהכנסת ספר תורה את דרך ההנצחה הראויה ביותר, למרות שהם היו משפחה חילונית". ההורים הכואבים הקימו לזכרו ברבנות הצבאית הראשית שליד המטה הכללי ספרייה תורנית בענייני צבא, מלחמה, כיבוש הארץ, הגנתה וביטחונה. נוסף על כך, הם רכשו ספר תורה. במהלך השנים ההורים המשיכו לרכוש ספרים לספרייה ועד מותו של האב, אליעזר, בשנת 1974, נערך מדי שנה בספרייה אירוע לציון זכרו של ברוך. עם השנים פורקה הספרייה ולא ידוע לאן הועברו הספרים, או שמא הושלכו.
"במהלך השנים דודי, יגאל, הבחין שספר התורה נעלם ולאחר שהחל לבדוק התברר לו כי הרב גורן לקח אותו איתו לאחר שהשתחרר מצה"ל", משחזר אבי שפירא. בעקבות כך, החלו אחיו של ברוך, יגאל ומשה, לפעול להשבת הספר לידי צה"ל, שהרי לשם כך תרמה אותו המשפחה. ואולם, לדברי אבי "הצבא התעלם מפניותיהם וכשכבר ניתנו תשובות נאמר להם שאין הוכחות שהספר שייך למשפחת שפירא והרב גורן טען כי האב השכול התיר לו לקחת את הספר". בצבא ניסחו הצעות פשרה, הצעות שלדברי אבי "הפתיעו אותנו, שהרי הספר היה רכוש צה"ל וכל המסמכים שבידינו הוכיחו זאת".
גם לאחר מותו של הרב גורן, בשנת 1994, הספר לא הושב לידי הצבא. בינתיים שני אחיו של ברוך הלכו לעולמם. "כשנכנסתי אני לטפל בכך חשבתי שזה יהיה קל, כי הרי הצדק היה איתנו", אמר אבי. אלא שרק לפני כשלוש שנים החלו להיפתח סדקים בחומת ההתעלמות מהמשפחה, בסיוע עמותת יוצאי הפלמ"ח, יד לבנים וכלי תקשורת.
לפני כחצי שנה הוסכם סוף סוף כי הספר ישוב לידי הצבא, כפי שהתכוונו ההורים עם נפילת בנם. בצבא הוחלט כי הספר יוצב בלשכת הרמטכ"ל אך הוסיפו הסתייגות: למשפחת גורן יורשה להוציא את הספר מהלשכה לזמנים קצובים. "כל השנים הייתה לנו חזקה מוסרית על הספר", אמר אבי, "ולצד הצדק ההיסטורי שנעשה עם הספר, ההיתר שיאפשר להוציא אותו, מפריע לי. הגיע הזמן שהספר יזכה לשקט".