במשך עשרות שנים מבצעים אזרחים ישראלים עבירות נגד פלסטינים בשטחים; תוקפים אותם באלימות, שורפים וגודעים מטעי זיתים ושדות חיטה, מציתים מסגדים, מחבלים ברכוש, וכן, גם משליכים בקבוקי תבערה לתוך בתים. אבל במקום להוקיע את העבריינים כפושעים נלוזים, המדינה מתייחסת אליהם ביתר סלחנות, בקריצה. הם נתפסים כמי שפועלים מתוך אהבת המולדת ומסירות למדינה.
העלמת העין של ממשלות ישראל לדורותיהן - ובמיוחד של זו המכהנת כיום - ממעשי עבריינות אידיאולוגית, איננה מקרית. מטרתן של העבירות האידיאולוגיות, המבוצעות על בסיס יומיומי, היא להשתלט על אדמות פלסטיניות באמצעות הטלת מורא ופחד. התוצאות שאותן מבקשים העבריינים להשיג משתלבות היטב עם תפיסת עולמם של רבים ממנהיגי המדינה, הסבורים כי מדינת ישראל מרוויחה מהנישול של פלסטינים מאדמותיהם ומהגזל המתבצע באמצעות מעשים נלוזים אלה, משום שבסופו של יום אלה מקנים לה שליטה על עוד ועוד אדמות בגדה המערבית.
זו נקודה מהותית להבנת המציאות בשטחים. מי שביצעו את מעשה ההצתה הנפשע שבו נרצח התינוק עלי דוואבשה אינם עשבים שוטים שיצאו משליטה. הם תוצר של המדיניות הישראלית שמספקת לגיטימציה למעשים דומים, במידת חומרה משתנה החל מעבירות איומים, עבור בחבלה בעצי זית ועד אלימות קשה. זוהי "רוח המפקד" שתחתיה פועלים גורמי אכיפת החוק בשטחים משטרת מחוז ש"י, הצבא והשב"כ.
התנערותם מאחריות של מנהיגים שחושבים שניתן להבעיר להבה וללבות את האש ואחר כך לשלוט בעצמתה היא מקוממת. מי שמעוניין באמת ובתמים לטפל בתופעת העבריינות האידיאולוגית צריך לנקוט עמדה חד משמעית נגד כל גילוייה. כל עוד יימשכו המסרים הכפולים מצדו של הדרג המדיני, יבין גם אחרון השוטרים את המסר, ששם למעלה יש מי שמעוניין שהאלימות תימשך.
הטרור בדומא הוא המחשה של המתרחש בשטחים
התמודדות רשויות אכיפת החוק עם מעשים נפשעים אלה היא נרפית וכושלת. לפי נתוני ארגון "יש דין", אחוז כתבי האישום שהוגשו בין 2005 למאי 2015 עומד על 7.4% מתוך יותר מאלף תיקי חקירה המצויים במעקב הארגון. רוב תיקי החקירה נסגרו, רובם (85%) בשל חקירות כושלות ורשלניות. פעולות חקירה בסיסיות ומתבקשות כגון סריקת זירות אירוע בחיפוש אחר רמזים שיובילו לאיתור העבריינים וראיות שיקשרו אותם למעשה, איתור ותשאול עדי ראייה, חקירת חשודים, בדיקת טענות אליבי ועוד, אינן מבוצעות.
מחדלי החקירה מצטברים לסגירת תיקים ללא העמדה לדין, ובמקרים המעטים שבהם מוגשים כתבי אישום, רבים מהם חלשים מכדי להביא להרשעות. אלה תוצאות עלובות לחקירת עבירות שמוגדרות בפי הרשויות כ"פשיעה לאומנית". עבריינות כזו אמורה היתה להיות מטופלת במלוא הרצינות והמוטיבציה, שכן משמעותה היא חתירה תחת מדיניותה הרשמית של המדינה. זו פשיעה שאמורה להדליק נורות אדומות בקרב השלטון. אך לא כך היא.
מאז שנת 2008 תיעד יש דין 15 מקרים שבהם הוצתו בתים פלסטינים. עשרה מתוכם, שבהם הסתיימה חקירת המשטרה, נסגרו בלי שהוגשו כתבי אישום נגד המציתים. לאסוננו, רק כשנרצח תינוק כתוצאה מהמעשים הנפשעים, התעורר זעזוע שסדק את האדישות הציבורית, ויצא קול גינוי חריף. מעשים דומים, שהכזיבו את מבצעיהם ולא הניבו את התוצאה הקטלנית לה קיוו, לא גרמו לזעזוע דומה ובהתאם, הם לא הניעו לפעולה נחושה כדי לתפוס את העבריינים ולטפל בתופעה מן השורש. סביר להניח שהפעם ייתפסו הפושעים ואף יעמדו לדין, אך יש יסוד סביר לפקפק בכנות ההצהרות על מחויבותה של ישראל למיגור העבריינות האידיאולוגית.
התדהמה מאירועי דומא חשפה כמה מעט יודעים הישראלים על מה שמתרחש בשטחי הגדה המערבית הנתונים תחת שליטת ישראל. רוב הישראלים לא רוצים לדעת מה נעשה בשמם בגדה המערבית על ידי אזרחים ישראלים שמתגוררים שם ועל ידי הצבא הישראלי. מי שמנסים להתעקש ולספר להם באמצעות נתונים, עדויות (בין היתר של חיילים ששירתו בשטחים) ועובדות מוקעים ומסומנים כבוגדים. המתקפה על ארגוני זכויות האדם הפועלים בשטחים היא חלק מההתעקשות של הציבור ושל נבחריו להכחיש את המציאות ולהישאר בחוסר הידיעה. החברה הישראלית מבקשת להרוג את השליח ובכך לבטל את הבשורה שהוא נושא עימו. אולי מותו המחריד של התינוק עלי בידי אזרחים ישראלים יסייע לנו לפקוח את עינינו ולהביט נכוחה במציאות שיצרנו בשטחים.