הכתם נשאר על העיר

פסטיבל ערד היה ועודנו נקודת ציון שנתית משמעותית עבור חובבי המוסיקה הישראלית. המכה האנושה שספגה תדמיתו ב1995 אחרי ש3 נערים נמחצו למוות, מורגשת גם השנה. על ההשלכות הקשות ומרחיקות הלכת שהיו לו על תדמיתה, כלכלתה ובעיקר שמחת החיים של העיר הדרומית.

בן שיף
צלם: זוהר גואטה. עורך ווידאו: מיכאל ברגמן

במות העיר יארחו כמדי שנה את מיטב אמני הזמר והרוק הישראלי. מתי כספי, להקת הג'ירפות ונורית גלרון הם רק חלק מהשמות הנוצצים. ספק גדול אם הקסם המהפנט של חווית ההופעה בפסטיבל, בעידן שקדם לאסון, עודנו קיים. בצלאל טביב, מי שהיה ראש העיר בימי האסון, נזכר באותו הקסם ומספר כי "כל העיר שרה ורקדה. רמקולים ברחובות הראשיים. שירה עברית בכל מקום". הוא לא ישכח לעולם את היום שבו דיויד ברוזה הגיע למטה הארגון העירוני של הפסטיבל, שעות לפני ההופעה על המצדה ואמר לו "כל העיר היא פסטיבל. זה לא רק במקומות ספציפיים בעיר, אין דבר דומה לזה. אני מסתובב כבר הרבה שנים עם הגיטרה שלי בעולם, ולא ראיתי דבר כזה."
ערד הייתה בירת המוסיקה של ישראל, מעין "וודסטוק בארץ הקודש". עיר של אהבה ונעורים. עד אמצע שנות ה90 היה הפסטיבל מוקד עלייה לרגל לכל בן נוער ושוחר תרבות בישראל. העיר קיבלה בכל קיץ מחדש את אלפי המבקרים שהפכו אותה בן רגע מישות מדברית די מנומנמת למקום שוקק חיים. מקסים אוקנין, תושב העיר טוען כי ל"אלפי החוגגים בפסטיבל הייתה השפע המכרעת לחיוב על תדמיתה וכלכלתה של העיר".
אותה מגמה חיובית נקטעה בן רגע נקטעה באחת ב18.71995, במה שכונה לימים "אסון פסטיבל ערד". נעמה אלקריב, איטן פלד וחן יצחק ז"ל היו שלושה נערים שנמחצו למוות כתוצאה מהלחץ שנוצר על הגדרות שהובילו לפתח הכניסה המרכזי להופעתה של להקת משינה. האסון הזה, בצדק או שלא בצדק, הפך ברבות הימים לסמל דעיכתה של העיר. בצלאל טוען שהאסון חלחל בצורה שלילית ובאופן מיידי לתודעה הציבורית, בעידודה המסיבי של התקשורת. "מי שגמר אותנו זו התקשורת", הוא טוען. "בכל ערוץ טלוויזיה ובכל עיתון האשימו אותי אישית באסון. עשו מהעיר הזו עיר אוכלת יושביה. הכניסו לאנשים לראש שערד כולה זה אסון". מקסים מתקשה להבין מדוע אחרי כל כך הרבה שנים, עדיין העיר כולה מזוהה עם האסון. "זה כמו כתם בכביסה שנדבק ולא יורד", לדבריו.
העסקים המקומיים ניצלו היטב את ימי הזוהר של הפסטיבל שסייע להם מדי קיץ בהגדלה משמעותית של המחזור החודשי. רבים מהם מתקשים היום לשחזר את אותה הצלחה בעיר שמתמודדת בעיקשות עם קריסה כלכלית עקבית ומתמדת עסקים ומפעלים בעיר. עד כה גם ללא הצלחה יתרה.
ציון שאשא, תושב ותיק ומתווך נדל"ן מקומי מתנגד לטענה כי האסון הוא שגרם לירידה דרסטית בהכנסות העסקים. "חוץ מתחום המזון, שהיה המרוויח העיקרי מהפסטיבל, שאר העסקים כמעט לא הושפעו", לטענתו.
"אסור לשכוח שערד באותם שנים התמודדה עם קליטת גל עלייה אדיר מברה"מ, שהכפיל תוך פחות מעשור את כמות התושבים". לדבריו, העיר לא הייתה מוכנה מבחינה כלכלית לעולים ולאורך זמן, ונוצרו בה בעיות שלא היו מוכרות בעבר כמו אבטלה ופשיעה. הוא מאמין שרוב התושבים עדיין אוהבים את העיר וגאים לומר שהם ערדניקים אך מודה כי עדיין לא נוצר סמל חדש ומאחד דוגמת הפסטיבל, שייצור הזדהות בין התושבים וזהות עירונית חלופית חיובית למבקרים

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully