השמאל נלחם על הזכות להתנהג כאספסוף

בן לילה, ללא יד מכוונת, הולך ומתפתח בישראל מאבק שעשוי להיכנס להיסטוריה של המלחמה על זכויות האדם. לא, אין הכוונה ליציאה ההמונית מהארון לאחר הרצח במצעד הגאווה בירושלים, גם לא לגלי ההזדהות עם משפחת דוואבשה האומללה שנשרפה בחיים בכפר דומא. המפגנים האלה אמנם נוגעים ללב ומרשימים בהיקפם, אבל הם לא פורצי דרך. קנאות דתית ולאומנות מלוות את האנושות משחר ההיסטוריה ומהוות במידה רבה את טביעת האצבע של האדם הפרימיטיבי. הסערות האחרונות סביב עניינים אלה אולי עזות מקודמותיהן, אבל הן עדיין בבואה של אירועים שמתרחשים מדי שעה ברחבי העולם.

במישור אחר, לעומת זאת, ניטש בישראל זה כשבוע קרב יצרי, מרתק וככל הנראה תקדימי. מדובר במלחמתו של מה שמכונה "השמאל" המקומי, על הזכות - הסכיתו היטב - להתנהג כאספסוף. הנאורות ראתה כבר, לאורך כ-300 שנות חייה, כמה פריצות דרך - ביטול העבדות, זכויות האישה, גלידה פרווה - אבל את הטוויסט הזה בעלילה איש לא חזה.

ראשית הסיפור, ככל הנראה, במאמר "לא נשתוק עוד" שפרסם קלמן ליבסקינד במעריב. עיקר הדברים: לימין בישראל נמאס להיות שק החבטות של השמאל אחרי כל התפרצות אלימה של מטורף עם סכין או רובה אוטומטי. בלשונו: "הימין, חובשי הכיפה, המתנחלים, הרבנים, כולם אשמים. כולם רצחו, ואם לא רצחו אז הסיתו, ואם לא הסיתו אז עצמו עיניים".

עקרונית, המקום הראשון שבו הייתם מצפים למצוא הסכמה עם הקובלנה הזו הוא במחוזות השמאל האידיאולוגי האדוק. מי שדחו - בצדק - את הרטוריקה השקרית של "רוח גבית לטרור" (כאילו שפושעים בשאר העולם זקוקים לרוח כזו); מי שהתקוממו נגד האשמת "הערבים" בפעולות של יחידים; מי שיצאו חוצץ נגד עונשים קולקטיביים, דעות קדומות ופגיעה במשפחות בשל מעשי בניהן - היו אמורים להיות בני הברית הטבעיים של הימין המותקף, מכוח העקרונות הפשוטים והצודקים כל כך של ההומניזם הנאור.

למרבה הפלא, התמונה במציאות הפוכה. דווקא הדוברים המיליטנטים ביותר בשמאל, הם הקורעים לגזרים את הטרוניה מעברה השני של המפה. יהיה מוגזם לומר שהוויכוח מתעלה לרמה אקדמית גבוהה. צד אחד מתקומם נגד הכתמת מליונים בגלל חטאי יחידים, אבל מסתבך בערב רב של תלונות על בג"ץ, שוברים שתיקה ואיפה הייתם כשדאעש. הצד השני מדקלם בכפייתיות את הרשימה "גולדשטיין, עמיר, זאדה ושליסל", ולא מצליח לגמור משפט מבלי להזכיר איך ביבי הלביש את רבין במדי האס.אס של בנט. וכולם עסוקים בפלפולים תלמודיים על ההבדל בין עשב שוטה לבין תפוח רקוב שנולד ביום טוב.

בניתוח רציונלי פשוט, ההתעקשות להאשים את "הימין" בפעולות הנפשעות של "הימין הקיצוני" לא מחמיאה לטוענים. התיאוריה שלפיה רטוריקה ניצית מולידה אלימות, הרבה יותר קשה להדגמה מאשר ההנחה הפשוטה שאנשים אלימים נמשכים לרטוריקה ניצית. הניסיון להפוך את הסיבתיות מזכיר לוליינות שמרנית, על פיה ליברליות גורמת להומוסקסואליות כי הומוסקסואלים תומכים בליברליזם. בכלל, כאשר משחקים בסיבתיות כורסא, בלי שום סטטיסטיקה או לוגיקה, קל מאוד לייצר מודלים הפוכים - למשל, שאלימות פלסטינית היא פועל יוצא של פרובוקציה יהודית, או שאלימות של ימין קיצוני היא תוצאה של פרובוקציה משמאל. או מאללה. או מרמי לוי.

גרוע מכך - גם אם היה בסיס מוצק לתיאוריית הגנן שמסית את העשבים השוטים, מה אמור היה "הימין", יהא אשר יהא, לעשות איתה? לרדת מהבמה הפוליטית בגלל שהאידיאולוגיה שלו גורמת לאלימות של יחידים, עשרות, אפילו מאות? לוותר על תפיסת הביטחון שלו (או החזון המטורלל של ארץ אבותינו, או כל השקפת עולם אחרת) בגלל הסכנה שלמישהו יקפוץ הפיוז? באיזה תנ"ך דמוקרטי כתובה המצווה הזו? איזו תנועה רעיונית משמעותית עשתה אי פעם מהלך כזה?

אלא שכל הקושיות האלה, מתחום ההיגיון והשכל הישר, אינן רלוונטיות למאבק שניטש כעת מול עינינו. הזעם שעוררו התלונות של הימין הפוליטי, אינו נובע ממקורות אידיאולוגיים. לב הבעיה הוא קנאה פשוטה ומאוד אנושית. שוו בנפשכם את הישראלי הנאור הממוצע, צופה בלב נשבר בדיווחים ממעשה הנבלה בכפר דומא. הוא משנן את הרשימה הסטנדרטית - חזקת החפות, אחריות אישית ומעגל דמים - הכול נכון, הכול נצרף בהיגיון ובשיקול דעת, אבל ההיגיון הזה לא נותן מוצא לזעם ולתסכול. האיש הנאור הוגה באספסוף שמתגודד אחרי כל בקבוק תבערה פלשתיני. שומע בדימיונו את ה"מוות לערבים" האוטומטי, נזכר באגרופים המונפים נגד ה"סמולנים" ומתמלא גועל, אבל גם קנאה. הם לא צריכים להתגבר על דחפים קמאיים, הם לא מדחיקים את השנאה, הם גם לא מתאמצים לרסן את האמונה האינסטינקטיבית שהיהודים/הערבים/ההומואים/המתנחלים/החרדים אשמים בכל מה שרע.

להיפך, הם מתמסרים לה והיא מחזירה להם הנאה. וכשהכול מידרדר, כשגופשטיין מחייך ממסך אחד וביבי מגלגל עיניים באחר, כשהביוב בטוקבקים גואה, כשבחוץ 40 מעלות והאלטרנטיבה היא בוז'י וזהבה - האיש הנאור נשבר. די, מגיע גם לו להתפרק. מותר גם לו להיות בבון, להתמכר לסטטוס העלוב והמשחרר כל כך של המון משתולל. נכון, זה שומט את הקרקע מתחת לכל ערכיו, מעמיד אותו באור צבוע ומתחסד, הופך את המסר ההומניסטי לקריקטורה, מרסק את הסיכוי לשווק נאורות להמונים, מעצים את החושך במקום להוסיף אור - אבל כנגד כל אלה, ניצבת זכותו הטבעית של כל אדם, באשר הוא, לממש את אושרו כחלק מאספסוף מטומטם.