צפו בריאיון עם עו"ד יהונתן קלינגר, מומחה לפרטיות
יואב, איש היי-טק ותיק מצפון הארץ, נקרא בוקר אחד לפגישה עם המנהל בחברה בה עבד. המנהל הטיח בו כי לפני כמה שבועות, בזמן הפסקת הצהריים, קיים ישיבה שאינה קשורה לענייני עבודה. יואב ניסה לברר כיצד נודע הדבר לממונים עליו, והבין במהרה כי צפו בו באמצעות מצלמות האבטחה בבניין. הוא תועד יוצא מבניין החברה עם מחשבו האישי, בזמן שבו אמור היה ללכת לארוחת צהריים. אף שלא עבר על החוק, יואב ננזף. לאחר כמעט עשור במקום עבודתו, יואב נחשב עד אז לעובד חרוץ ומוערך. הוא התקשה להבין מדוע ההנהלה בולשת אחריו. בשבועות שאחרי אותה שיחה, תחושת הביטחון שלו התערערה, ובסופו של דבר החליט להגיש את התפטרותו. "הייתי המום. לא תיארתי לעצמי שהמצלמות שמיועדות להעניק לי ביטחון במקום העבודה שלי, יהפכו לכלי שיטור של ההנהלה נגדי. זו הייתה חוויה קשה, כאילו עינו של האח הגדול צופה בי כל הזמן. כאילו שאין לי פרטיות ואסור לי לנהל את הזמן שלי. אחרי כל מה שנתתי למקום, במשך כל השנים, עוקבים אחרי במצלמות האבטחה".
מה עושה לנו הידיעה שאנו מצולמים בכל מקום, כמעט ללא הפסקה? הפסיכולוג הקליני, ד"ר דוד זוהר, מרצה במכללת סמינר הקיבוצים, מזהיר שעבודה בחלל מצולם עשויה לגבות מחיר כבד מהעובד, עד כדי נזק נפשי. "לא כל אחד יכול לתפקד תחת התחושה שצופים בו כל היום", מסביר זוהר, ומוסיף כי צילום עובד בזמן עבודתו עשוי לפגוע בהתנהגות הטבעית האנושית ולעורר בו צורך מוגבר לריצוי. "הצורך לרצות הוא מרכיב אישיותי הכרחי, אבל במצב הזה הוא עשוי להתפתח יתר על המידה ולפגום באותנטיות. העובד עובר חוויה חודרנית, לא נעימה, שיכולה אף לגרום להפרעה נפשית". זוהר משווה את התחושה שהמצלמות יוצרות לזו של נער מתבגר שהוריו נכנסים אליו לחדר, מציצים בחפציו האישיים ופולשים לפרטיותו. "כמו אצל המתבגר, גם כאן האדם שמרגיש שצופים בו, עשוי לפתח כעס או זעם, אף אחד לא אוהב להיות חשוף לעיני כל, וחוויית המצלמות בהחלט יוצרת אווירה כזו". איך בכל זאת עובדים מתמודדים עם חלל עבודה מצולם? לשיטתו רבים מכחישים את קיום המצלמות בתודעתם או מתעלמים מהן, אחרת כמעט בלתי אפשרי לתפקד.
מצלמות המעקב אינן רק נחלת מקומות העבודה. חנויות, קניונים, חניונים, חצרות בתים, רחובות, רמזורים, כבישים וצמתים הם רק חלק קטן מהמקומות המצולמים בחיי היומיום שלנו. במהלך יום שגרתי אדם יתקל קרוב לוודאי בעשרות ואף מאות מצלמות, ותנועותיו ישמרו במאגרי מידע, בין אם יבחר בכך ובין אם לאו. החוק אמנם מחייב כל גוף המחזיק במאגר מידע מצולם לדווח על קיומו לרשויות, אולם רבים אינם מדווחים ומסתפקים בהצבת שילוט מתאים המיידע על כך שהמקום מצולם.
"אנחנו חשופים כל הזמן לעין שבוחנת אותנו והחיים שלנו הופכים מפוקחים. ככל שמצלמים יותר, כך אנשים מרגישים חוסר ביטחון", מסבירה הסוציולוגית ד"ר יעל ברדה, מהחוג לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית. "במהלך יום העבודה אנחנו מאמצים פרסונה מסוימת. מתלבשים, מתאפרים ומתנהגים בהתאם לנורמות המקובלות במקום העבודה. בסוף היום, כשאנחנו יוצאים לרחוב, אנחנו מרשים לעצמנו להרפות מהם: לשחרר את העניבה, לפזר את השיער, להסתובב בבגדים לא רשמיים ולהרגיש חופשיים. נוכחות המצלמות בכל רגע בחיינו מבטלת את המרחב האישי, את היכולת להשתחרר. התוצאה היא שאנחנו בעצם במעקב כל הזמן, שהמקום האישי הופך לציבורי, הכול חשוף והכול ידוע וגלוי, ואין לנו את האפשרות להשתחרר. במקום הזה נולד לחץ, חרדה וחוסר ביטחון מול השאלה מי רואה אותי ומתי אני באמת לבד". לדבריה, "תרבות הסלפי נועדה לשחרר מעט את החרדות סביב אותה תחושת פיקוח. אם אני בלאו הכי מצולם כל הזמן, לפחות באופן הזה אני יכול לשלוט במידע שאני חושף לציבור, בזווית ובתזמון".
ברדה, משפטנית בהכשרתה, מצביעה על סכנה נוספת. החוק אמנם מחייב את המעסיק או את בעל השליטה במאגר המידע לא לעשות בו שימוש שאינו למטרתו המקורית, אבל גם כאן האכיפה היא קשה עד בלתי אפשרית. "הגוף שאוסף את המידע מחזיק המון כוח וזה עשוי לאיים. מדובר במאגרי מידע עצומים שנצברים ואנחנו כלל לא מודעים לקיומם. הצורך בפרטיות לא נועד לחפות על מעשים פליליים, אלא לאפשר לנו להתנהג באופן חופשי, לבטא את ההרגלים הכמוסים שלנו, הלא אסתטיים, האינטימיים. לכסוס ציפורניים, לאכול חבילת שוקולד שלמה, להמשיך לעשן למרות שהצהרנו שהפסקנו, לפגוש אנשים שאנחנו לא רוצים להיראות בחברתם וכן הלאה. הפיקוח היומיומי חודר לרקמה הרגישה ביותר שלנו כפרטיים וכחברה. המידע הזה נצבר, ואנחנו לא יודעים היכן הוא מתויק ומה יש בו. בעתיד חברות עשויות לסחור בו לצרכי מרקטינג או גורמים ישתמשו בו לצבור הון פוליטי או אישי".
ואם הצילום המתמיד מעורר חרדות בקרב מבוגרים, הדבר חמור במיוחד בקרב ילדים ונוער, שמצולמים בלא מעט מוסדות חינוך. האיגוד האמריקני לפסיכולוגים בבתי הספר פרסם ב-2013 נייר עמדה ובו תוצאות מחקר בתחום אבטחת מוסדות חינוך. ממצאי הדוח, שהתייחס בהרחבה למצלמות מעקב, מדאיגים. לא נמצאו ראיות לכך ששימוש במצלמות מעקב יעיל במניעת אלימות בבית הספר. יתרה מזו, נוכחות המצלמות עשויה להדיר את מעשי האלימות בין התלמידים אל מחוץ לכותלי המוסד, שם אין פיקוח והשגחה כלל, או אפילו לייצר התנהגות שלילית מול המצלמות. המחקר העלה עוד כי נוכחות המצלמות פוגעת בתחושת האמון בקרב התלמידים ופוגמת באווירה החינוכית.
למרות הממצאים, בתי הספר ממשיכים להתחמש במצלמות מעקב. בעוד שבתחילת שנות האלפיים 19% מבתי הספר הציבוריים בארצות הברית הציבו מצלמות מעקב בשטחן, הרי שעשור מאוחר יותר טיפס שיעור בתי הספר המצולמים ל-61%. ומה קורה אצלנו? המספרים דומים. לפי הערכות לא רשמיות במשרד החינוך, עומד שיעור בתי הספר המצולמים על כ-60%. בחודש מאי השנה פורסם חוזר מנכ"ל המסדיר את השימוש במצלמות מעקב לאחר שנים ארוכות שבהן התחום היה פרוץ. לפי התקנות החדשות, חל איסור להתקין מצלמות אבטחה בכיתות הלימוד, תאי השירותים, חדרי המורים, חדר היועץ והמרפאה. התקנות החדשות - הגם שהן מחמירות - מעניקות לבית הספר את הזכות לצלם.
בתיכון עירוני י"ד בתל אביב, למשל, התקינו בתחילת השנה מצלמות אבטחה בחצר המוסד. אף שהתלמידים קיבלו עדכון כנדרש לפני התקנת המצלמות, הן משכו התייחסות רבה ואחת מהן אף נופצה ויצאה מכלל שימוש. הסיבה למהומה הייתה ככל הנראה מיקומן המצלמות, על קיר הסמוך לרחבה בה התלמידים נוהגים לבלות בשעת ההפסקה.
תלמידת בית הספר, יעל מגריזו, טוענת שהמצלמות מיותרות. "אין גניבות בשטח בית הספר, אנחנו לא מעשנים סמים בחצר, ואין בעיות התנהגות אצלנו. זה נראה לי מוזר שמישהו יכול לדעת מה אני עושה עם החברות שלי בזמן הפרטי שלי. אנחנו ילדים נורמטיביים ובהפסקה מדברים על הצופים ומה עשינו אתמול. אני לא מבינה למה צריך לעקוב אחרינו". אביה, עורך הדין דוד מגריזו, מבין את עמדת בתו, אבל מאמין שזה מחיר סביר לשלם תמורת ביטחון התלמידים. "חשוב לנהוג ברגישות ובשכל ולשים לב שהילדים מרגישים חופשי ולא תחת בולשות. כל עוד זו לא מציצנות לשמה, אני לא רואה בזה פסול". גם במקום העבודה שלו, משרד עורכי דין גדול בתל אביב, הותקנו מצלמות ואלו מנעו לדבריו גניבות מכשירים סלולאריים וכניסת זרים למקום. "אבל אצלנו המצלמות מכוונות לכניסות לבניין ולמעליות, ואין לנו מצלמות בחללי העבודה וחדרי הישיבות ובשום מקום בו רשות הפרט נפגעת".
יש גם מומחים שסבורים שלעולם המצולם יש השפעות חיוביות. חוקר היצירתיות ד"ר אייל דורון, מחבר הספר "החיים בלונה פארק", טוען שהנזק קטן מהתועלת. הוא מבקש לדמיין מסעדה לפני עידן המצלמות: חלל רחב ובו שולחנות ערוכים ועשרות לקוחות סועדים ממעדני השף. לא רחוק משם, מאחורי קיר אטום התנהל המטבח. אין אליו גישה והסועדים לא רואים את מידת הניקיון, טריות האוכל, או אפילו אם באמת מתפקד שם מטבח. "בעידן הנוכחי החומות נפלו", הוא טוען. "אפילו מנהלי מסעדות בונים את המטבח עם אפשרות להציץ פנימה, כשבבסיס המהלך ישנה הבנה שבסופו של דבר המצלמה תגיע גם לשם ואין מה להסתיר. אנחנו חיים בעידן של חלל פתוח, לטוב ולרע".
עם זאת, כחוקר יצירתיות, גם דורון מאמין שישנן סכנות. היום, בלחיצת כפתור, מאפשרות המצלמות לצפות ביצירות אומנות, נופים ואתרי תיירות מפורסמים. מול שפע הדימויים שמציפים אותנו, מתעורר הצורך להיאבק על הקול הייחודי. "השאלה היא אם כשאנחנו נגיע בעצמנו לאותם המקומות, נצליח לייצר חשיבה יצירתית ומקורית, או נשחזר את אותה התמונה שראינו בעבר". הדימוי הוויזואלי מדבק ובניגוד גמור לשפע שמציף אותנו, אנחנו נוטים לשחזר את קודמנו ולהעתיק ממה שכבר נעשה. להיראות כמו החיקוי של החיקוי שלנו. "מעולם לא חשבו כל כך הרבה אנשים כמו אנשים אחרים. אלבומי התמונות זהים, סטטוסים זהים בפייסבוק, אותה מכונת אספרסו. דימויים הם ויראליים, ואם לא נדע לשמור על אינדיבידואליות ולייצר חשבה עצמאית, בעידן בו אם נגזר עלינו לחיות חמושים במצלמה ומוקפים במסכים, אנחנו עשויים לאבד את הקול הייחודי. אם לא נתעקש להיות פעילים, לצלם כמו שלא צילמו עדיין, לחשוב באופן חדשני ולהיאבק על גחלת היצירה, נהפוך בקרוב לפיקסל".
הוכחה לנכונות טענותיו הוא מוצא בתכניות ריאליטי כמו "האח הגדול", שם המשתתפים נותנים את הסכמתם לחדירה לפרטיות, ומאפשרים תיעוד מקיף של חייהם. "רק משתתף אחד יזכה באהבת רוב הקהל, ובדרך כלל זה המשתתף שהצליח לשמור על המידה הגבוהה ביותר של האותנטיות".
"שלא נהפוך לפיקסל"
זוכת העונה השישית של "האח הגדול", טל גלבוע, מסכימה. לקראת הצילומים, המליצה לה אחת המפיקות לצפות במתמודדים בעונות קודמות שחולקים איתה את אותם תפיסות עולם (גלבוע היא פעילת זכויות בעלי החיים וטבעונית אדוקה). גלבוע שלא צפתה בעבר בתכנית, בחרה דווקא להקשיב לאחד הצלמים, שהפציר בה - "תהיי מי שאת". במבחן אהבת הקהל, לפחות, גלבוע פעלה נכון וקטפה את הפרס הראשון. "הייתי בטוחה שצחי אשכנזי יגיע רחוק, להפתעתי הוא נשר מוקדם. שמתי לב שכשהוא דיבר אתנו, הוא היה מזיז את הראש ומוריד את העיניים למצלמה. אולי אנשים קלטו את זה, את חוסר האותנטיות הזו, והדיחו אותו".
לפני הכניסה לבית המצולם החליטה גלבוע לנסות להימנע מעימותים, לפחות בימים הראשונים. אבל כבר ביום השידורים השני לעונה, גלבוע פרצה בבכי כשסיפרה כיצד צפתה בשחיטת עגלים. "הייתי בטוחה שכשנשברתי ופרצתי בבכי מול כל עם ישראל גרמתי לנזק הכי גדול. הסתבר לי שהרגע הזה דווקא השפיע על הרבה אנשים, 'טבען' אותם ונגע ללב. זו האותנטיות". על אף הקושי האדיר, מזכירה גלבוע כי מדובר בסך הכל בתכנית טלוויזיה, אליה הצטלמה מרצון ובהסכמה מלאה. "האח הגדול האמיתי", היא מסכמת, "הוא זה שמשתולל בחוץ".