לאחרונה אישרה הכנסת את הצעת החוק המאפשרת הזנה בכפייה של אסירים ביטחוניים שובתי רעב. הדיון הציבורי עוסק בעיקר בבעיה האתית של הזנה בכפייה, אבל לא מספיק מדברים על הצורך המוסרי הבלתי נמנע שבנקיטת פתרון זה. בפתח הדברים, יש להבהיר את הדילמה המרכזית אשר בלב הסוגיה: הזנה בכפייה נעשית רק כשקיימת סכנת חיים ברורה ומידית לשובת הרעב. המשמעות של אי הזנה בכפייה היא אחת נזק רפואי בלתי הפיך לשובת הרעב שעלול להגיע למוות.
סוגיית ההזנה בכפייה של שובתי רעב אינה סוגיה חדשה והיא שרויה במחלוקת בישראל ובעולם. עד לחוק החדש, ההתייחסות החוקית של מדינת ישראל לסוגיה נעשתה במסגרת חוק זכויות החולה אשר קבע תנאים והנחיות המתירים מתן טיפול רפואי לאדם בניגוד לרצונו.
גם המשפט הבינלאומי לא נתן מענה לסוגיה סבוכה זו. הסתדרות הרופאים הבינלאומית קבעה בהצהרת טוקיו כי רופא אינו רשאי להעמיד את כישוריו המקצועיים לטובת הליכי חקירה ובהצהרת מלטה נקבע כי הזנה בכפייה של אסירים אינה אתית. בית המשפט בבריטניה אף הגדיל לעשות וקבע כי אין חובה להאריך את חייו של אסיר שובת רעב באמצעות האכלה נגד רצונו וזכותו לסרב להזנה כפויה.
מאידך, בשנת 2005 קבע בית הדין האירופי לזכויות אדם שניתן להזין בכפייה אסיר הנמצא בסכנת חיים. הפסיקה קבעה כי "טיפול הניתן בשל צורך בריאותי מנקודת מבט של עקרונות רפואיים מבוססים אינו יכול להיחשב, בעקרון, כבלתי אנושי או משפיל". גם בגרמניה מחייב האכלה כפויה של אסיר במקרה של סכנה חמורה לבריאותו.
במסגרת חוות דעת מפורטת אותה פרסמנו במכון לאסטרטגיה ציונית מובאת הצדקה מוסרית ומשפטית לחוק הישראלי החדש המאפשר הזנה בכפייה של אסירים ביטחוניים במקרה שנשקפת להם סכנת חיים. ההצדקה לחוק זה, נשענת על מספר הנחות יסוד:
ראשית, שביתת רעב באשר היא מהווה אמצעי מחאה ולא ניסיון התאבדות. על כן, לא ברור שניתן לומר שמטרת שובת הרעב היא למות. שנית, על מדינת ישראל מוטלת החובה לדאוג לשלומם ולביטחונם של אסירים הנמצאים תחת אחריותה.
שלישית, שביתת רעב של אסירים הינה אמצעי מחאה אשר נועד לקרוא תיגר על ריבונות המדינה. לעתים, מטרה השביתה היא להביא לשחרור האסיר או לשינוי תנאי הכליאה. על כן יש לראות בשביתת רעב של אסיר ככלי שנועד למנוע מהמדינה לאכוף את חוקיה ובהזנה בכפייה אמצעי של המדינה להגן על ריבונותה.
רביעית, במקרה של שביתת רעב של אסיר המעוניין למות, מדובר בניסיון התאבדות לכל דבר, פוגעת בקדושת החיים ומהווה בריחה מעשיית צדק. על כן ניתן למנוע אותה בדומה לצעדים נוספים הנעשים לטובת מניעת התאבדויות בבתי כלא.
בהתאם להנחות אלה, ניתן להראות כי שביתת רעב של אסירים ביטחוניים היא אמצעי מחאה פוליטי בזירת הסכסוך היהודי-ערבי. עצם שביתת הרעב מהווה כלי תעמולתי המבקש לעשות שימוש בחופש הביטוי שמעניקה המדינה שכנגדה הם פועלים. יתרה מזאת, מקרה מוות הנגרם כתוצאה משביתת רעב של אסיר בטחוני עלול להיות בעל השלכות ביטחוניות רבות ולהביא למעשי אלימות אשר יגרמו לקורבנות רבים הן בצד הישראלי והן בצד הפלסטיני.
למרות כל ההצדקות הללו, נקבעו בחוק הנחיות ברורות אשר יאפשרו שימוש בכלי ההזנה בכפייה באופן מידתי ומוגבל: הזנה בכפייה תבוצע רק בשלב מתקדם מאד של שביתת הרעב, רק כאשר נשקפת סכנה ברורה ומיידית לחיי האסיר ורק בהסכמת הרופא המטפל. בנוסף על כך נקבע כי מתן האישור המשפטי להזנה בכפייה נעשה באישור נשיא בית המשפט המחוזי או סגנו.
על כן ניתן לומר שהחוק החדש פועל לאור ערך קדושת החיים, מאפשר למדינת ישראל לשמור על ריבונותה ולהגן על אזרחיה, ומתוך שמירה על ערכיה כמדינה יהודית ודמוקרטית.
לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.