השבוע ירד ההסכם עם איראן מן הכותרות שאנו קוראים ומהשיחות שאנחנו מנהלים. במקומם מליאו את השיחות שלנו רציחתה של שירה בנקי ושריפתו של עלי דוואבשה וטלטלו את הנפש שלנו. לפני שבוע עסקנו בשאלת מידת הנאיביות המערבית ביחס לכורים שבפורדו ובנתנז, והשבוע שאלנו על מידת הקנאות היהודית בירושלים ובכפר דומא. עברנו מפחד לפחד: מהפחד מפני הרוע שמחוצה לנו, אל הפחד מהרוע שבתוכנו. החשש מהאיום שמחוצה לנו הוא חשש מהכוח של מישהו אחר; החשש מהרוע שבתוכנו הוא חשש מהכוח שלנו עצמנו.
משה רבנו, בנאום האחרון שלו, מסביר לעם שגם אחרי הגאולה ממצרים והכניסה לארץ, האיום על חיי העבריים לא נעלם אלא רק משתנה. כאשר הם היו במצרים, הכוח של המצרים איים עליהם; כשהם נכנסים אל הארץ, הכוח שלהם עצמם מאיים עליהם. החשש מהכוח של האחר מתואר על ידי משה כחשש מפני החזרה למצרים; החשש מפני האפקט המשחית של הכוח שלהם עצמם מתואר כפחד מן ההפיכה של העם עצמו למצריים. העם העברי הקדום נדרש שלא לבטל אף אחד מהפחדים, ולחיות עם שניהם.
שני הפחדים המקראיים חייבים להיות שני פחדים ישראליים וזאת משום שישראל חזקה מאד - ובעת ובעונה אחת גם חלשה מאד.
ישראל חזקה מאד. היא קמה באמצע המאה העשרים, ניצחה סדרה של מלחמות ובזמן מועט זינקה מכלכלת עולם שלישי לכלכלה מערבית מתקדמת ומשגשגת. כיום התוצר הלאומי של ישראל גדול מזה של כל שכנותיה - מצרים, ירדן, סוריה ולבנון גם יחד. יש יותר חברות סטארטאפ ישראליות שנסחרות בנאסד"ק מאשר כל מדינה ביבשת האירופאית. ישראל הקטנה היא אחת מהמדינות היחידות והבודדות בעולם שיש לה לוויינים בשמיים, ועל פי פרסומים זרים גם כוח גרעיני על הארץ. מדינת ישראל מאד חזקה.
מצד שני ישראל שברירית מאד. היא ממוקמת בלב הכאוס המזרח תיכוני, מוקפת בהמון ארגוני טרור אכזריים ובלתי צפויים ששונאים אותה, כמו גם במדינות גדולות וחזקות שרוצים להשמיד אותה. חלקם גם בונים את היכולת לעשות זאת. במקביל, ביבשת האירופית, הכוחות שרוצים לבודד אותה הולכים וגדלים. הפנטזיה שהולכת וגדלה בעולם המוסלמי והפנטזיה שהולכת וגדלה בעולם האירופאי, מתמזגות ופועלות כך שמדינת ישראל חשופה לרצון להשמיד אותה במזרח התיכון ולבודד אותה במערב אירופה. הצירוף של החשש מבידוד עם החשש מאלימות, יוצר יחד תודעה גדולה של חולשה. רבים מרגישים, במידה רבה של צדק, שגם לאחר שקיבלנו ריבונות, אנחנו עדיין מיעוט. אמנם כבר לא מיעוט בתוך מדינה, אך עדיין מיעוט בתור מדינה.
מכיוון שאנחנו במצב שברירי כל כך, כל מי שמתריע מפני האיומים שמחוצה לנו, צודק. מצד שני, בגלל שאנחנו כל כך חזקים, כל מי שמתריע מפני האפקט המשחית של הכוח שלנו, צודק גם הוא. הבעיה היא שכמעט אף פעם לא מדובר באותם מתריעים. רוב חברי הטובים המגלים ערנות מוגברת לסכנות שבמזרח התיכון העוין, נוטים להיות אדישים כשמדובר בזכויות האדם של הפלסטינים שבשליטתנו ושל הלהט"בים שבתוכנו; רוב חברי הטובים הערניים מאד ורגישים מאד לזכויות המיעוטים שבתוכנו, נוטים להתייחס פחות אל הסכנה הגדולה שבאזור שלנו. לכל מחנה יש פחד אחד בלבד בבעלותו. משה לעומת זאת אתגר את הנכנסים לארץ, לא לבטל אף אחד מהפחדים: להתמודד עם כוחם המאיים של עמים אחרים, תוך כדי מודעות לכוח המשחית שלהם עצמם. לחיות עם הפחד מהשיבה למצרים, לצד הפחד מהפיכה למצריים.
באופן מפתיע, לאחרונה משהו מזה קורה. לנוכח הסכם וינה מתגלה שהחשש מהנאיביות המערבית איננו חשש רק של הימין, שכן שותפים לו גם המרכז והשמאל, ממש כשם שהטראומה של הדקירה והשריפה עוררו חלק מהרבנים לגלות סובלנות ואמפתיה לקהילה הלהטבי"ת, וחלק מראשי המתנחלים לחשבון נפש על יחסם למיעוט הפלסטינאי. לכמה רגעים השבוע ניתן היה לחלום, שכשם שלימין אין מונופול על החשש מאיראן, יום אחד גם לשמאל לא יהיה מונופול על הרגישות לזכויות אדם.
השבוע, במעבר הקשה מהעסקה של המערב עם איראן לרצח בירושלים ובדומא, נתקלנו באפשרות לשבירת המונופול של כל מחנה על הפחד שלו. ושאולי ניתן להאמין שתיווצר ישראליות יותר מורכבת, כזאת שמצליחה לחיות עם שני פחדים קיומיים במקביל. זאת ישראליות שאין בה שום נאיביות לגבי כוונות האויב שמבחוץ ובעת ובעונה אחת יש לה רגישות גדולה כלפי המיעוטים שמבפנים.
לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.