הנסיעה לחו"ל היא תמיד אירוע משמח בשבילי. משמח, אך מלווה ברגשות מעורבים בשל מסלול הייסורים המיוחד שאני עובר בכל פעם מחדש בנתב"ג. המוצא שלי אינו סוד מדינה, הוא מופיע בדרכון. אני ערבי אזרח מדינת ישראל. אני "שונה". השונות שלי מסתכמת בכך שקוראים לי ע?ב??ד ולא משה.
במסגרת עבודתי כרופא אונקולוג בכיר בארץ, יש לי נסיעות רבות לכנסים ולפגישות ייעוץ עבור חברות בינלאומיות גדולות בתחום תעשיית התרופות. "כבוד גדול", תמיד אומרים לי, במיוחד ש"בכנסים אתה מייצג את הארץ שלך - ישראל", "נכון מאד", אני אומר לעצמי.
בשבוע שעבר, טסתי לפראג יחד עם עשרה מומחים בתחום סרטן הריאות מארצות שונות באירופה. מטרת הנסיעה הייתה מתן ייעוץ לחברת תרופות מסוימת. כהרגלי בחו"ל, אני משתדל שלא להיות מחובר לאתרי החדשות מהארץ, ולהימנע מלהתעדכן בכל רגע נתון מה קורה בבית. בדרך כלל אני מצליח להחזיק מעמד מספר שעות, אך תמיד לקראת הצהריים מגיעה "שעת השבירה", השעה שבה אני רעב ועייף ומוצא עצמי בשיחות נימוסין (הפעם עם אישה מסלובניה) לפי מיטב המסורת האירופית. ובשעה הזאת, ההתמכרות של "להתעדכן" חזקה ממני. כי לחיות בארץ זאת התמכרות. "לא קל לחיות בארץ", תמיד אומרים לי, ואני עונה: "לא קל להיות ערבי בארץ". "מה? אתה מרגיש את זה? הרי קיבלו אותך ללימודי רפואה בטכניון, והיום אתה רופא מומחה ומנהל מחלקה מכובדת בקופת חולים, בבית חולים וגם במרפאה הפרטית".
פותח את האייפון, והחדשות מכות בי - פיגוע שנאה: הדוקר במצעד הגאווה לפני עשור דקר שוב, ופצע קשה משתתפים. הבחורה מסלובניה רואה שמשהו לא בסדר בהבעות הפנים שלי. "הכל בסדר?", היא שואלת אותי, ואני מסתפק בהנהון בראש מבלי לענות. הרי רק בבוקר ישבנו ושתינו קפה ביחד והיא סיפרה לי שהיא ידועה בציבור כבת זוג לאישה אחרת ממולדובה.
שישי בבוקר. בלי שום ייסורי מצפון, אני מתחבר להתמכרות שלי, ושוב זועקות הכותרות: חשד לפיגוע יהודי בשומרון, בית הוצת ותינוק פלסטיני נשרף למוות, כתובות "נקמה" רוססו על הבית. אין לי מילים. מדפדף באתרים הישראליים ומבקש לאמת את המידע הנורא. תינוק בן שנה וחצי נשרף למוות. "לעזאזל", אני אומר לעצמי. חשבתי לעצמי שכ"חברה", הגענו לנקודת השפל אתמול בערב במצעד הגאווה בירושלים, אך מסתבר שלא.
לצד ההלם לא יכולתי שלא לשים לב לטרמינולוגיה - "פיגוע שנאה" קוראים לזה, מושג חדש לכל מה שהוא תוצר של יהודי. למה לא טרור? כמה זמן ייקח לתקשורת הישראלית הנאורה להגיד את האמת, הרי מוות זה מוות, וטרור זה טרור, לא חשוב מה המקור ומי המטרה. זה אותו דבר, אבל ההגדרות שונות ותלויות באיזה צד אתה.
שישי בערב. צריך לחזור ארצה, למציאות שלי שאין בה מקום לאחר, אין בה מקום לשונה. לקראת כל מעבר שלי מנתב"ג אני נרגש וליבי נפעם מחדש, הרי זה הפתח שלנו אל החופש, אל העולם הנאור. רק שבדרך שלי לחו"ל, אל החופש, אני חייב לעבור מסלול מיוחד של "ייסורים", "ויה דולורוזה" אני קורא לזה.
לצערי, בארץ שלי אני שונה. בדיוק כמו "שירה בנקי" וכמו התינוק הפלסטיני עלי סעד דוואבשה ז"ל שנרצחו בדם קר ובצורה שפלה בגלל היותם שונים .
מסלול ה"ויה דולורוזה", הוא מסלול מיוחד שעוברים אזרחי מדינת ישראל הערבים, בידוק בטחוני משפיל ומיוחד במינו כאחרון הטרוריסטים, תוך רמיסה של כל טיפת כבוד וזכות להיות אזרח במדינה. הרי בסופו של דבר גם אנחנו שונים. אותנו הם לא שורפים, הם סתם מבצעים סלקציה גזעית. סתם משפילים, סתם מראים לנו מי בעל הבית כאן במדינה היהודית.
למחרת בבוקר כשנכנסתי למרפאה, ישבו החולים וחיכו לרופא הערבי שלהם. בעיניהם אני פחות ערבי, יותר מושיע. רבים מהם יכלו להיות אלה שיבחרו בי כדי לעמוד בצד בתור בנתב"ג. ואני שוב חושב על המציאות המורכבת שבה אני חי, שבה חיים אילו המוגדרים כ"שונים" בחברה הישראלית ועל כל הויה דולורוזה שהם נאלצים לעבור במסלולי החיים.
לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.