נתניהו לא הראשון: היסטוריה של התערבות ישראלית בענייני ארה"ב

המאבק המילולי בין נשיא ארצות הברית, ברק אובמה, לבין ראש הממשלה בנימין נתניהו, עלה מדרגה נוספת. בריאיון לרשת CNN, ששודר אתמול (ראשון) ברחבי ארצות הברית, האשים אובמה את נתניהו בהתערבות חסרת תקדים בפוליטיקה הפנים-אמריקנית, כפי שאף מנהיג זר לא עשה לפניו. "לא זכור לי דבר דומה", העיד אובמה. זו האשמה חמורה מצד הנשיא, שמטרתה לעורר את תומכיו ולגייס את השמאל האמריקני למאבק לאישור הסכם הגרעין, אל מול הלחץ האדיר שמפעילים נתניהו, השדולה הפרו-ישראלית איפא"ק, וארגוני ימין נגד ההסכם.

אל האמירה של אובמה הצטרף, אולי לא מדעת, יו"ר האופוזיציה בישראל, ח"כ יצחק הרצוג, שאמר בשיחה עם חברי קונגרס מהמפלגה הדמוקרטית כי בדומה לנתניהו, הוא מתנגד להסכם הגרעין, אולם הדגיש כי "אני לא אתערב בפוליטיקה האמריקנית ולא אגיד לכם איך להצביע". זו הפעם השנייה בימים האחרונים שדמות ישראלית בכירה יוצאת נגד נתניהו בנושא האיראני. קדם לו נשיא המדינה, ראובן ריבלין, שהזהיר בשורת ריאיונות כי המאבק הפוליטי של נתניהו מול אובמה בארצות הברית, מסכן את ישראל. ריבלין אף קרא לנתניהו "לרסן את עצמו", רמז לכך שהוא רואה בהתנהלות של נתניהו מניע אישי ופוליטי, לא ענייני.

כל האמירות הללו מצטרפות לכדי קביעה ברורה שנתניהו מתערב באופן חסר תקדים בפוליטיקה פנים-אמריקנית. האם זה באמת המצב? בהיסטוריה של יחסי ישראל-ארצות הברית כבר היו כמה מקרים שמנהיגים ישראלים הפשילו שרוולים ויצאו למאבקים פוליטיים נגד נשיא ארצות הברית בסוגיות שהיו חשובות להם. המקרה הנוכחי אמנם יוצא דופן, בעיקר בגלל שנתניהו הוא ראש הממשלה הכי אמריקני שהיה למדינת ישראל, אבל אי אפשר לומר שהוא חסר תקדים לחלוטין.

העיתונאי החוקר האמריקני לורנס רייט, חתן פרס פוליצר, פרסם לפני כשנה וחצי ספר מרתק בשם "שלושה עשר ימים בספטמבר", הסוקר את אחורי הקלעים של ועידת קמפ דייוויד משנת 1978, שבה נחתם הסכם השלום הישראלי-מצרי. אחד הפרטים המרתקים בספר מופיע לקראת סופו, כשרייט מספר על המתיחות הקשה שההסכם הוליד בין ראש הממשלה דאז, מנחם בגין, לבין נשיא ארצות הברית, ג'ימי קרטר. "חודש לאחר ועידת קמפ דייוויד, סאדאת ובגין קיבלו פרס נובל לשלום", כתב רייט. "קרטר כתב ביומנו בזעם כי 'לסאדאת זה באמת הגיע'. באותו זמן התברר לבית הלבן שבגין עובד בפעלתנות כדי להדיח את קרטר בבחירות הבאות בארצות הברית".

רייט לא פירט בספרו מה בדיוק כללה ה"פעלתנות" של בגין להחלפת קרטר, אולם קרטר עצמו אמר כעבור עשור ש"היה לי ברור כבר כמה חודשים לפני הבחירות שהישראלים תומכים ברונלד רייגן", המועמד הרפובליקני שהתמודד מול קרטר ולבסוף גם ניצח בבחירות ב-1980. בגין, על פי קרטר, מעולם לא סלח לו על כך ש"תמרן" אותו לקבל את הסכם השלום עם מצרים, והיה נחוש לנקום בו על כך. בנוסף, טען קרטר, בגין חשש שאם הנשיא ייבחר לכהונה נוספת, הוא יקדם את השלב הבא בתהליך השלום הישראלי-ערבי, הקמת מדינה פלסטינית בגדה המערבית. כתוצאה מכך, השדולה הפרו-ישראלית איפא"ק וגופים נוספים בקהילה היהודית המאורגנת, פעלו לטובת יריבו רייגן.

ההתערבות של בגין, אם אכן הייתה, בוודאי הייתה הרבה פחות בולטת מזו של נתניהו במערכת בחירות אחרת בארצות הברית, זו של שנת 2012. גם על התוצאות העגומות שקרטר זכה להן בקרב המצביעים היהודים בארצות הברית (ירידה מ-71% הצבעה בשנת 1976 ל-45% בלבד בבחירות 1980), אפשר להתווכח: אין שום הוכחה שהסיבה לירידה בהצבעה היא התגייסות הממסד היהודי נגדו, שכן קרטר ספג מפלה אלקטורלית קשה כמעט בכל המגזרים והמדינות בארצות הברית. אבל בשורה התחתונה, הפרשה הזו מוכיחה שאובמה בוודאי לא היה הנשיא הראשון שהאשים ראש ממשלה ישראלי בהתערבות בפוליטיקה הפנים-אמריקנית.

בגין, אגב, מצא את עצמו מהר מאוד בעימות חזיתי גם עם הממשל הבא, זה של רונלד רייגן המועדף כביכול. בשנת 1981 החליט הממשל של רייגן למכור את מערכת ההתראה AWACS לחיל האוויר הסעודי. ישראל התנגדה בתוקף למכירה, ואיפא"ק נכנסה לפעולה בניסיון לסכל אותה. השדולה העוצמתית שלחה מאות לוביסטים לגבעת הקפיטול (בדומה למה שמתרחש בימינו סביב ההסכם עם איראן), ואילו הממשל של רייגן האשים את ישראל בהתערבות בוטה במדיניות החוץ האמריקנית. בסופו של דבר, הממשל ניצח והמכירה יצאה לפועל כמתוכנן.

ג'ורג' בוש האב, שכיהן כסגן הנשיא תחת רייגן, זכר היטב את העימות של הממשל מול איפא"ק בנושא המכירה לסעודיה. כאשר נכנס לבית הלבן ב-1988, הוא אימץ מדיניות תקיפה יותר מקודמו בנושא ההתנחלויות. בשנת 1991 ביקשה ממשלת שמיר מארצות הברית ערבויות בסך 10 מיליארד דולר לטובת קליטת יהודי ברית המועצות בארץ, אולם בוש רצה להתנות את העברת הכספים בהתחייבות מצד ממשלת שמיר שהכסף לא ישמש לבנייה בהתנחלויות.

שמיר סירב, ובדומה לדפוס של נתניהו, ניסה לעקוף את הנשיא האמריקני דרך הקונגרס. מאות לוביסטים של איפא"ק שוב "הסתערו" על גבעת הקפיטול בניסיון לשכנע מחוקקים משתי המפלגות להצביע נגד הנשיא, ולאשר את העברת הערבויות המבוקשות לישראל. הסירוב של בוש הוצג כצעד שעשוי לדון את ישראל לאסון כלכלי וביטחוני, עד כדי סכנה של קריסה. בשיאו של המשבר, נשא בוש את אחד הנאומים הזכורים ביותר בקדנציה שלו, כאשר הזהיר כי "אני בחור אחד בודד שעומד אל מול אלף לוביסטים וכוחות חיצוניים חזקים במיוחד". רבים בקהילה היהודית פירשו את התבטאותו של בוש כאמירה אנטישמית (הוא התנצל על כך בהמשך).

העיתונות האמריקנית תיארה את התגייסותו של הלובי הפרו-ישראלי בנושא הערבויות כ"הימור נואש של שמיר", שבסופו של דבר לא השתלם. הנשיא נשאר איתן בעמדתו והמהלך העוקף של שמיר נכשל. אלא שזו לא הייתה המילה האחרונה. כעבור כשנה התקיימו בחירות לנשיאות, ועל פי דברים שבוש עצמו אמר בשנת 2005, הלובי הפרו-ישראלי התגייס באותן בחירות כדי להוציא אותו מהבית הלבן ולהחליף אותו במועמד הדמוקרטי, ביל קלינטון. כמו במקרה של קרטר, לטענה הזו אין גיבוי עובדתי, מלבד ירידה משמעותית באחוזי ההצבעה עבור בוש במחוזות בעלי ריכוז יהודי גבוה, ירידה שאינה חורגת בהרבה מהסטטיסטיקה הכלל-ארצית, כמו גם מהנטייה הידועה של יהדות ארצות הברית להצביע עבור המפלגה הדמוקרטית.

כל הדוגמאות הללו מוכיחות שנתניהו ודאי אינו הראשון להתערב בפוליטיקה האמריקנית, אבל הן גם מדגישות עד כמה ההתנהלות שלו בכל זאת חריגה. במקרים של שמיר ובגין, את עיקר העבודה הפוליטית עשו בפועל אזרחים אמריקנים, במסגרת הלובי הפרו-ישראלי. המקרה של נתניהו שונה קודם כל בגלל אישיותיו: הוא גדל בארצות הברית, דובר אנגלית במבטא אמריקני מושלם, קורא מדי יום באדיקות מה נכתב עליו בתקשורת מעבר לים, ומקפיד כבר שלושים שנה לרקום קשרי ידידות עם פוליטיקאים אמריקנים.

הדברים הללו באו לידי ביטוי כבר במהלך כהונתו הראשונה של נתניהו כראש ממשלה, כאשר הנשיא קלינטון חשד שנתניהו עובד בתיאום עם מנהיג הרפובליקנים בקונגרס, ניוט גינגריץ', כדי לסכל את יוזמותיו בתחום מדיניות החוץ. חמור מכך, בינואר 1998 הגיע נתניהו לביקור רשמי בוושינגטון, ומשדה התעופה נסע היישר לעצרת תמיכה בישראל שארגן הכומר הפונדמנטליסט ג'רי פאלוול, שבאותה תקופה ממש טען בדרשותיו שקלינטון הינו סוחר סמים ורוצח. הדבר משול לכך שנשיא ארצות הברית ינחת בישראל ועוד לפני פגישה עם ראש הממשלה, יסע להשתתף בעצרת של מפלגת בל"ד.

קלינטון, עם זאת, לא היה "פראייר". בניגוד לקרטר ובוש האב, שהיו נשיאים לא פופולריים בישראל (בדומה לאובמה), הוא נהנה מפופולריות גדולה בקרב הציבור הישראלי, וידע לנצל אותה נגד נתניהו. כאשר הקואליציה של נתניהו קרסה וישראל הלכה לבחירות, היוצרות התהפכו, וההתערבות הפוליטית הגיעה דווקא מוושינגטון. נתניהו האשים בפאניקה את מקורביו היהודים של הנשיא, בהם איש העסקים סטיב רבינוביץ', בהדלפת מסמכים מביכים עבורו לעיתונות הישראלית. אחד מאותם מסמכים היה מסמך שהעיד כי נתניהו החליף את שמו בתקופת מגוריו בארצות הברית מ"בנימין נתניהו" הישראלי והיהודי ל"בן ניתאי" הכל-אמריקני. ההדלפה סייעה לתחושה הכללית בציבור הישראלי באותה תקופה, שנתניהו אינו אמין.

בבוקר הבחירות במאי 1999 התפרסמה ידיעה בולטת בעיתון "ניו יורק טיימס", תחת הכותרת "הבית הלבן תומך בשקט בברק". בידיעה נכתב כי "לאחר שנכווה מתמיכתו הפומבית בשמעון פרס בשנת 1996, הפעם הנשיא קלינטון לא אמר כלום על התחרות בין ראש הממשלה המכהן נתניהו לבין המתמודד העיקרי מולו, אהוד ברק. אלא שלאף אחד בוושינגטון או בישראל אין צל של ספק שברק הוא המועמד המועדף על קלינטון".

בכיר בבית הלבן צוטט בכתבה מסביר כי בניגוד לבחירות 1996, אז קלינטון נפגש כמה פעמים במהלך מערכת הבחירות עם פרס ובכך הצטייר כמי שתומך בראש הממשלה המכהן אל מול נתניהו, הפעם הנשיא נזהר יותר.

קלינטון, הסביר אותו בכיר, הסתפק ב"שליחת רמזים" לציבור הישראלי, לפיהם אם ברק ינצח בבחירות, מערכת היחסים הישראלית-אמריקנית, שהגיעה לשפל בתקופת נתניהו, תשתפר באופן משמעותי. אותו בכיר בבית הלבן העריך כי "הרמזים שלנו בוודאות משפיעים על הציבור בישראל, וסקרי דעת הקהל מוכיחים זאת". אחד הרמזים הזכורים הייתה ארוחת ערב לזכרו של ראש הממשלה יצחק רבין, שקלינטון קיים בבית הלבן בתחילת 1999, ובמהלכה אמר – "אנחנו צריכים אנשים שיהיו מחויבים לשלום".

הקרבות הפוליטיים בין נתניהו לקלינטון היו קשים, אבל הם היו רק ההכנה למה שיתרחש כאשר נתניהו יפגוש בבית הלבן בשנת 2009 את אובמה. פעמיים במהלך כהונתו, נתניהו הוזמן על ידי המנהיגות הרפובליקנית בקונגרס לנאום נגד מדיניות החוץ של הנשיא, כאשר בפעם השנייה ההזמנה אפילו לא תואמה באופן רשמי עם הבית הלבן. בנוסף, איש העסקים המקורב לנתניהו, שלדון אדלסון, שמרעיף מדי שנה מאות מיליוני שקלים על העיתון "ישראל היום", השקיע יותר ממאה מיליון דולר בניסיון להחליף את אובמה בבחירות 2012. הסכום היה חסר תקדים, והסיבה המוצהרת להשקעה – מדיניותו של אובמה כלפי מדינה זרה, ישראל – הייתה חסרת תקדים גם היא.

גם השימוש שעשה קמפיין הבחירות של המועמד הרפובליקני, מיט רומני, בנאומים של נתניהו, כדי לתקוף את הנשיא אובמה בפרסום בטלוויזיה, היו מעשה חסר תקדים. נתניהו לא ניסה להרחיק את עצמו מהפרסומות של רומני. יועצו הקרוב, רון דרמר, סייע לקמפיין של רומני לארגן ביקור מתוקשר בישראל ארבעה חודשים לפני הבחירות. ביקור שכלל פגישה מצולמת וחמה מאוד עם נתניהו, לצד ארוחת ערב עם תורמים יהודים עשירים, כולל אדלסון. מי שהתייצב אז אל מול נתניהו, אגב, היה שר הביטחון שלו, אהוד ברק, שכמה שבועות לאחר הביקור של רומני, התראיין לרשת CNN והחמיא לנשיא אובמה במילים: "הממשל של אובמה עשה למען ביטחון ישראל יותר מכל ממשל אחר שאני זוכר". דבריו של ברק הפכו במהרה גם הם לפרסומת בחירות, הפעם מהצד הדמוקרטי.

הפרק הנוכחי, ובוודאי לא האחרון, של ההתערבות של נתניהו בפוליטיקה האמריקנית, נכתב בימים אלה ממש. אולם חשוב לזכור שבמקביל למאבק האיתנים שנתניהו מנהל מול אובמה בוושינגטון, הרי שבירושלים הוא דווקא מצוי בברית אסטרטגית עם הממשל האמריקני בנושא חשוב לא פחות – מתווה הגז.

השגרירות האמריקנית בתל אביב תומכת במתווה הגז שנתניהו לחוץ מאוד לאשר בכנסת, ובכירים בשגרירות אף שוחחו בנושא עם חברי כנסת וביקשו מהם להצביע בעד המתווה. המצב האבסורדי הזה מוכיח את מה שהנשיא אובמה ונתניהו מקפידים שניהם לומר בפומבי בשבועות האחרונים, בשיאה של המחלוקת: למרות חוסר ההסכמה התהומית ביניהם בנושא האיראני, בסופו של דבר, מערכת היחסים בין ישראל וארצות הברית תשרוד, ולו רק בגלל אינטרסים משותפים של השלטונות.

לפניות לכתב אמיר תיבון: amir.tibon@walla.co

(עדכון ראשון: 23:30)