הסיפור הבא ממחיש איך ציניות של משרדי הממשלה בתפקידם כרגולטורים, יכולה להפוך חוק סוציאלי חשוב, להגדלת פערים חברתיים, אי שוויון בחלוקת משאבי המדינה, ופגיעה באנשים עם מוגבלויות ובמי שמבקש לסייע להם. 90 מעונות יום שיקומיים בישראל מעניקים במסירות טיפול יום יומי, לאלפי פעוטות עד גילאי שלוש עם מוגבלויות מאוטיזם ונכויות, עד שיתוק מוחין, עיוורון ולקויות שמיעה. הבסיס החוקי לטיפול בילדים אלו הוא חוק מעונות יום שיקומיים התש"ס 2000.
לצערנו, ניצול מתמשך של העמותות העושות את תפקיד המדינה (במקרה זה, משרדי הרווחה והבריאות) מביא את ארגוני המגזר השלישי אל סף קריסה כלכלית.
העמותות הן גוף "דו מהותי" לכאורה גופים פרטיים, אך מרגע שהמדינה משתמשת בהן כזרוע ביצוע לטיפול באוכלוסיות מוחלשות, הן מחויבות לכללי המשפט הציבורי. לא היה בכך כל רע לו הייתה המדינה עומדת במחויבותה. אך למרבה הצער אין זה המצב. וכאילו לא די בכך, דרישות הפיקוח המחמירות של המדינה (אותן היא אינה מחילה על עצמה) מביאות את הרגולציה ומחירה לממדים מפלצתיים שאין בידי העמותות להוציא.
להבדיל מרשויות המדינה הזוכות בתוספות תקציב מותאמות מהאוצר, המעונות מתוקצבים באופן חלקי בלבד, מתוך תפיסה שגויה של השלטון ש"התורם כבר ישלם". פקידים ונבחרי ציבור רבים עדיין חיים בתרבות "כספי החלוקה". אך זו כבר מזמן אינה המציאות. בשנים האחרונות למשל, נדרשו העמותות כמו גופים אחרים להנגיש את כלל המבנים והפעילויות שבאחריותן וזאת בהתאם להוראות חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות. זהו נושא חשוב ללא ספק, המתורגם לעלויות עצומות בסדר גודל של מאות אלפי שקלים לארגון. מיותר לציין שמשרדי הממשלה המפקחים, לא ראו עצמם מחויבים לסייע לעמותות ביישום החוק, וכך נאלצו הארגונים לכתת רגליים בין תורמים אך בעיקר להוציא מתוך תקציבם הרעוע סכומי כסף ניכרים. הצרה היא שהעמותות, גם הגדולות והותיקות, כבר אינן מצליחות כמו פעם לגייס את המיליונים להשלמת תקציב המדינה החסר ומצויות במשברים כספיים המאיימים על קיומן.
גם תעריפי המזון לדוגמא אינם מותאמים לדרישות החדשות של הפיקוח. בסכום המוקצב היום (14 ¤ ליום) יכולים המעונות לרכוש בקושי ארוחת צהרים לילד. את הארוחות הנוספות, מתבקשת העמותה לממן מכספי תורמים. אך התורמים היום כבר אינם 'פראיירים'. ראשית הם מעטים יותר מול עמותות רבות יותר. שנית, הם מעדיפים לממן פרויקט משמעותי בתחום מקצועי מאשר לבצע את תפקידה של המדינה ולהחליף מעקות, להנגיש מעלית, או לשלם את הפנסיה של העובדים במקום משרד הרווחה.
המצב של קניית השירותים בזול על ידי המדינה כבר הוביל לפגיעה ניכרות בילדים: כך לדוגמא, ידוע על עשרות ילדים אוטיסטיים שנותרו בבית ללא מעונות יום.
כדי לנסות לפתור את הבעיה, בודק לאחרונה החשכ"ל באוצר אפשרות לסייע לעמותות באמצעות הלוואה נושאת ריבית מהקרן לעסקים קטנים. אותה מדינה שהביאה עמותות לסף קריסה כלכלית באמצעות קניית שירותים במחירים לא ריאליים ומוסר תשלומים נמוך, כעת מציעה להן הלוואות נושאות ריבית מהבנקים וחבות אישית למנהליהן.
מקוממת לא פחות היא העובדה, כי במקביל למסגרת מעונות היום השיקומיים, מקיימת המדינה מסגרת נוספת באמצעות משרד החינוך, לאותם ילדים ממש כאשר הם עוברים לחינוך המיוחד בגילאי 3 עד 6. רק שכאן מתקצבת המדינה את המסגרות ביתר נדיבות ובתנאים המתאימים למציאות השכר, דרישות הפיקוח וצרכי הילדים. כלומר מתברר שאם רוצים, אפשר גם אחרת.
יש לקוות שראשי משרדי הרווחה והבריאות כמו גם שר האוצר, יצליחו לאתר בהקדם את התקציב הנדרש לתיקון העיוותים הכספיים כמו גם הליקויים המוסריים והמשפטיים שלא יוכלו עוד להחזיק מים זמן רב.
לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.