אירועי סוף השבוע הקודם, עוררו בצדק אצל רבים מאתנו, זעזוע וכאב עמוק.
התמונות שזרמו מהבית השרוף בכפר דומא, והידיעה הקשה על רצח התינוק עלי דוואבשה, ואחר כך על מותו של האב, העלו את הדרישה לחשבון נפש ובדק בית עמוק, בעיקר בקרב המחנה המכונה ימני או דתי לאומי, בניסיון לחקור איך יכול בן אנוש לעלות על הדעת שזריקת בקבוק תבערה לתוך בית של משפחה, ופגיעה בחפים מפשע, יכולה להיתפס כפעילות לגיטימית שיש לה הצדקה כלשהי.
אלו הם כמובן נושאים חשובים מאין כמותם, שיש לחזור ולהזכיר אותם בכל הזדמנות, ובכל זאת, עד כמה שזה אולי לא הכי נוח לכמה מאתנו, ראוי להגיד גם את הדברים הבאים:
לעיתים נדמה, גם אם איש לא מצהיר על כך באופן ברור וגלוי, שאירועים דומים של זריקת בקבוקי תבערה, פיגועי דריסה כמו זה שהתרחש ביום חמישי האחרון, או ירי לעבר מכוניות של מתנחלים הנוסעים ברחבי יהודה ושומרון, עוברים איכשהו דרך ה"אוזן" של כולנו באיזו אדישות יחסית, לפחות מבחינת עוצמת הדציבלים והזעזוע הבאים לידי ביטוי דרך התגובה הציבורית.
האדישות היחסית או העדר התגובה נשענים בדרך כלל על שני טעמים מרכזיים. האחד הוא עמוק יחסית ומושתת על הפסוק הידוע מהתפילה: "מפני חטאינו גלינו מהארץ". לפסוק הזה יש כמובן משמעויות רבות, אבל במסגרת הרשימה הקצרה הזאת אתייחס רק לאחת: על פי הטיעון הזה ה"רדאר" המוסרי שלנו יכול וצריך לכסות רק את החטאים שאנחנו מבצעים. על חטאי האחרים כבר יכתבו אחרים.
אבל הטעם האחר לאדישות היחסית שבה אנחנו מגיבים על אירועי הטרור השונים הוא יותר בעייתי בעיני.
מאחר ורבים מאתנו חושבים שהמאבק שמנהלים הפלסטינים לקבלת מדינה עצמאית הוא מוצדק והכרחי, אנחנו, גם אם לא נצהיר על כך בגלוי, נוטים לגלות איזה סלחנות מוזרה כלפי פיגועי טרור, המבטאים בעיננו מצוקה "אמיתית", שאותה צריך כנראה להכיל.
רק הבוקר התראיין ח"כ אחמד טיבי בגלי צה"ל, ומדבריו עולה במפורש, כי בגלל שהפלסטינים נתונים תחת "דיכוי אכזרי" כדבריו, פעולות כמו זריקת בקבוקי תבערה על מכוניות חולפות יכולות להיחשב כדרך של התנגדות לגיטימית.
זהו טיעון בעייתי. או שאנחנו נגד פגיעה בחפים מפשע או שלא.
ברור שההמלצה המונחת פה היא לא לעורר "קרב" של קובלנות, טענות וטענות שכנגד, מי יותר סובל, או מי יותר אכזרי בדרך שבה הוא מתנהל. אין הכוונה גם לשוב ולעלות כמו ברשימת מכולת את רשימת הפיגועים "שלנו", מול רשימת מעשי הטרור של הצד השני.
מעשה כזה יכבול אותנו שוב ושוב לפתולוגיה ההיסטורית הנעוצה בלב מערכת היחסים שבין שני העמים, פתולוגיה שממנה אנחנו מתקשים כל כך להשתחרר.
אבל כן יש לחזור ולומר, שגם אם אנחנו מאמינים שפתרון של שתי מדינות לשני עמים הוא עדיין פתרון נכון, הכרחי וישים, אסור לנו בשום פנים ואופן להעניק מעין "פטור", למישהו מהצדדים המעורבים בסכסוך. סלחנות במקרה הזה היא דבר מסוכן מאין כמותו.
לא מעט מחברי, מוצא לפעמים בכתיבה שלי מעין גרעין תמים שזר לשיח הציבורי העכשווי, אבל אני שב ומתעקש להכריז, שדווקא בגלל שאנחנו טורחים בצדק למנות כל יום את עוולות הכיבוש והישיבה בשטחים, עלינו להיות חדים וברורים בכל מה שקשור בגינוי של מעשי טרור ופגיעה בחפים מפשע משני הצדדים.
על הקריאה ה"תמימה" הזאת יכולים להיות חתומים כולנו יהודים וערבים. קריאה כזאת היא הכרחית למי שעוד מאמין שיש כאן קצה של סיכוי לחיים משותפים.
לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.