ככה נראה מנהיג שמתכוון להפוך שולחן בספטמבר

צפו בריאיון עם בכיר חמאס חסן יוסוף

ביום ראשון בצהריים, נראה יו"ר הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס (אבו מאזן) נרגז במיוחד. בעקבות הרצח של התינוק עלי דואבשה בכפר דומא הגיעו חברי מרצ לביקור אצל עבאס במוקטעה ברמאללה, כדי להביע זעזוע מהמקרה ולהציע תנחומים. עבאס ישב והקשיב לדברי הפתיחה של יו"ר מרצ זהבה גלאון בפנים קודרים. עיניו חצי נעצמו למשמע התרגום של דבריה, באופן שהזכיר את ראש הממשלה המנוח אריאל שרון, שנהג להאזין בעיניים חצי עצומות לסובבים אותו.

עבאס השיב אמנם בתודות למשלחת הישראלית שהגיעה לרמאללה אך מיד עבר למתקפה על ממשלת ישראל ובעיקר ביקש מהנוכחים בחדר להבין את גודל המצוקה שאליה נקלע. "מה אני יכול לומר למשפחות של השהידים (שנהרגו בפיגועי טרור יהודים –א"י)? למי יבואו בטענות?", אמר. הוא תקף את נתניהו ואולי אפילו יותר את הממשל האמריקני שבמילים הכי פשוטות, נטש את הפלסטינים. ואז שחרר לאוויר אמירה לא ברורה, שנותרה ללא תשובה: "אם המצב יימשך כמות שהוא בחודש הקרוב, תהיה לנו עמדה אחרת", אמר ולא ביאר למה התכוון.

משקיף הדיוט מן הצד, לא היה מתרשם יתר על המידה. כבר נשמעו מצד עבאס איומים יותר מפורשים שלא קרה עמם דבר. ובכל זאת. כשבוע לפני כן, עוד טרם התרחש הפיגוע האכזרי בדומא, פרסם הפרשן לענייני ערבים של ערוץ 1, עודד גרנות, ידיעה שאבו מאזן מאיים להתפטר מתפקידו כבר בספטמבר. תחילה, ניסו מקורביו להכחיש את הדברים. לאחר מכן נשלחו לתקשורת אישים בפתח שהסבירו כי "דבריו הוצאו מהקשרים" והוא בכלל ביקש לאיים על צמרת הפתח בגלל בעיות ההתארגנות לקראת כינוס הוועידה השביעית של התנועה. ועדיין, על אף שלל ההכחשות מצד מקורביו וחצי מקורביו של עבאס, יו"ר הרשות אכן השמיע את האיום המפורש בפני אנשיו. האם זהו מהלך "העמדה האחרת" שעליו דיבר אבו מאזן בפגישה עם חברי מרצ? או שמא הוא מכין הפתעה אחרת?

קשה לקבוע בשלב זה. יש לא מעט סימנים שמאששים את החשד שעבאס מכין את הקרקע למהלך גדול ומנגד גם לא מעט אינדיקציות לכך שהוא אינו מתכוון לפנות את מקומו. אחד מאנשיו הקרובים ביותר הסכים רק לומר לנו שבחודש ספטמבר "הכל הולך להשתנות". ואולי בניגוד לפעמים קודמות, גם במערכת הישראלית, הפעם מתייחסים לדברים של אבו מאזן ברצינות.

יותר מעשר שנים חלפו מאז שנבחר אבו מאזן לתפקיד הנשיא הפלסטיני, וכעת הוא כבר בן יותר מ-80. מהרגע הראשון שנכנס למוקטעה ועד היום, הוא ממשיך להיות תומך נלהב של רעיון שתי המדינות, ישראל ופלסטין, על בסיס גבולות 1967, בתקווה שמו"מ מוצלח עם ישראל יביא בסופו של דבר להקמת המדינה הפלסטינית המיוחלת. אלא שמאז ינואר 2005 ועד היום, החלום הזה רק הלך והתרחק. מעמדו של חמאס התחזק בציבור הפלסטיני, בצד הישראלי מכהנת ממשלה שאינה רואה בו כפרטנר וטורחת לספר זאת לכל מי שרוצה לשמוע וההתנחלויות ממשיכות להתרחב. האפשרות שתקום בגדה ביום מן הימים מדינה פלסטינית, נגוזה אל מול עיניו ונראית כמו פנטזיה יותר מאשר מציאות. התושבים הפלסטינים בכפרים שמסביב לרמאללה, שכם או בית לחם, כבר רואים במשך שנים כיצד המציאות הגיאו-פוליטית משתנה והמאחזים וההתנחלויות כובשים עוד הר ועוד פסגה. מדינה פלסטינית בעלת רצף טריטוריאלי מחברון ועד ג'נין, אינה עוד רעיון מעשי.

לכך כמובן צריך להוסיף את תחושת הבגידה שהוא חש מכיוון הממשל בוושינגטון. אותו נשיא אמריקני ששכנע אותו להתעקש שלא לנהל מו"מ עם ישראל כל עוד הבנייה בהתנחלויות נמשכת הוא אותו מנהיג שכיום אינו זוכר את המילה "פלסטינים". הבית הלבן מתמקד בדבר אחד בלבד כרגע במזרח התיכון וזה הסכם הגרעין מול איראן. כל השאר יחכו. במקביל גם האפשרות של פיוס מול חמאס בעזה נעלמה לה ובתוך הפתח קם לו מתחרה שמנסה לחתור תחתיו - מוחמד דחלאן.

ושוב, השאלה אם כל הבעיות הללו יובילו את האיש להתפטר או לחלופין להכריז על צעד דרמטי אחר נוסח הפסקת התיאום הביטחוני. כאשר נשאל ביום ראשון במוקטעה, על ידי הכתב של ערוץ 10 חזי סימנטוב, על האפשרות הזו, השיב בשאלה זועמת מצדו, האם ייפסקו ההתקפות של המתנחלים נגד הפלסטינים. עמדתי שם מופתע לצדו של סימנטוב. כבר לא מעט שנים שאני מכיר את עבאס (15 ליתר דיוק) ותמיד ידע לשמור על פאסון, מול עיתונאים לפחות. אך נראה שמשהו בו נשבר.

ואולי צריך להתחיל בשלהי "צוק איתן", כאשר דווקא כל ההתרחשות סביב החטיפה של שלושת הנערים הישראלים ביוני והמלחמה בעזה, תוך הידוק הקשר הביטחוני מול ישראל, הוליד ציפייה למהלך מדיני ישראלי מול הפלסטינים. אלא שמהלך שכזה לא קרה. ברשות הבינו מהר מאוד שישראל מעוניינת בהכנסת כוחות אבו מאזן לרצועת עזה כדי לתפקד שם על תקן "קבלן ביצוע", אלה שישמרו על השקט ובתמורה לא יקבלו דבר. האכזבה הייתה גלויה. כבר בספטמבר שעבר אמר לי אחד מאנשיו של אבו מאזן, כי בשנה הקרובה נהיה עדים להתפתחויות משמעותיות בעיקר בכל הקשור לתיאום הביטחוני. כמעט שנה חלפה ויש לציין לחיוב, המסר של אבו מאזן בנוגע לתיאום הביטחוני לא השתנה: גם ביום ראשון הביע התנגדות נחרצת לכל כוונה לנקום את מותו של דוואבשה או לכל גילוי אלימות. במקביל התיאום הביטחוני נשמר ורק הלך והשתפר בשנה האחרונה. ועדיין, במבט לאחור, הסימנים לקראת ספטמבר הקרוב היו שם עוד לפני הרמיזות של אבו מאזן לפני חברי מרצ. לפני כחודשיים לערך, ראש צוות המו"מ של אש"ף, אמר לי בראיון ברמאללה: "לפני סוף הקיץ הזה, החיים לא ייראו אותו הדבר. אני לא מדבר על אלימות". הוא דיבר בשבח בנאום הסכסוך וחזר והדגיש: "כולם מבינים שהמצב כמות שהוא לא יישמר עד סוף הקיץ".

אבל מה הרשות כבר יכולה לעשות בסיטואציה שכזו והאם לא שמענו כבר איומים שכאלה? ראשית, ההתפטרות של עבאס אפשרית אך צריך לומר, הסבירות, לא נראית גבוהה. מדוע לאבו מאזן להשקיע כל כך הרבה מאמצים בחודשים האחרונים בניסיון להחליש את מתחריו באש"ף ובפתח אם בכוונתו להתפטר בספטמבר? הוא דאג להחרים מסלאם פייאד את כספי הקרן שלו, לפטר את יאסר עבד רבו מתפקיד מזכ"ל הוועד הפועל של אש"ף והמשיך במלחמה השקטה נגד "האויב מספר אחת" – מוחמד דחלאן. האם כך היה פועל אדם שעומד בקרוב לעזוב את תפקיד יו"ר הרשות?

אז למה במערכת הישראלית בכל זאת מתייחסים לאפשרות הזו ברצינות? ראשית, כי אנשיו מגלים סימני עצבנות של ממש וזו אינדיקציה שהם מתייחסים אל איומי הראיס ולא מבטלים אותם. בשקט בשקט מתנהלים מאחורי הקלעים גם דיבורים על מי יכול להיות היורש של עבאס במקרה שמצבו הבריאותי לא יאפשר לו להמשיך. אולם אם עבאס יתפטר, ברור למדי שאף אחד מקרב אנשי הפתח לא ינסה להיכנס לנעליו כיו"ר הרשות. וכאן אנו מגיעים לסיבה השנייה שבגללה מתייחסים לאיום הזה ברצינות במערכת הביטחון הישראלית: זהו תרחיש הבלהות של מדינת ישראל.

מן הסתם לא מעט ישראלים יאמרו "שיתפטר, מי צריך אותו בכלל". אלא שבקרב גופי הביטחון הישראלים מבינים היטב את נחיצותו של אבו מאזן למדינת ישראל ובתפקיד המשמעותי שהוא משחק בשמירה על השקט היחסי. בלי עבאס ובלי רשות, המנגנונים יפסיקו לפעול וכאב הראש הביטחוני של מדינת ישראל יוכפל ויושלש. וזה כאין וכאפס בהשוואה לכאב הראש האחר - ללא רשות פלסטינית מתפקדת, מי יטפל בעניינים האזרחיים של השטחים? מי יפנה זבל, ידאג למים, חשמל, ביוב וכו'? האם מדינת ישראל רוצה לשוב לתפקיד שמילאה עד להסכמי אוסלו? רוב מוחץ של ישראלים, כולל חברי הבית היהודי, ישיבו בשלילה על כך.

ביום שלישי פגשתי ברמאללה את "החלופה" לעבאס ולפתח. ואולי כל אלה בישראל שטוענים כיום שאבו מאזן אינו פרטנר להסכם שלום, צריכים להכיר את האלטרנטיבה הזו, קצת יותר מקרוב. במשרדים של תנועת החמאס בצפון רמאללה, אפשר היה למצוא באותו בוקר את השייח' חסן יוסף, מבכירי הארגון בגדה, מוחמד אבו טיר (שהתפרסם בזמנו בזכות זקנו הג'ינגי' כבר הלבין) ואת אחמד עטון, חבר פרלמנט מטעם חמאס תושב ירושלים במקור שגורש מהעיר על ידי הרשויות הישראליות.

אולי במסגרת המדיניות התקשורתית השונה כל כך של בכירי הארגון בגדה, בהשוואה לזו של עמיתיהם מעזה שמחרימים את התקשורת הישראלית, למנהיגי חמאס אלה אין כל בעיה להיפגש עם עיתונאים ישראלים ולדבר עם הציבור וההנהגה הישראלית באמצעותם. הדברים שנשמעים מפי בכירי חמאס ברמאללה, נשמעים מתונים יותר, מתלהמים פחות, בהשוואה לאלה מעזה או מחו"ל. כמעט "הסבר פניך לישראלי". על הקירות ניבטת מפת "פלסטין 1948", מכל עבר, אך ההצהרות של ראשי חמאס נשמעות מתונות מאוד. הידיים ידי חמאס והקול קולו של פתח. "חמאס כבר הסכים בהסכם קהיר מ-2005", אמר לי השייח' חסן יוסף, "להקמת מדינה פלסטינית בגבולות 1967". שאלתי אותו שוב על 67' והוא חזר על דבריו, "כן, גבולות 67'. אנחנו מקבלים זאת בתמורה להודנא (הפסקת אש ארוכת טווח)".

גם כאן נקט השייח' יוסף בקו זהיר ולא שלילי. "אנחנו בחמאס לא מתיימרים להיות אלטרנטיבה לרשות או לאש"ף. הם אלה שינהלו אתכם את המו"מ. אנחנו לא מבקשים יותר מזה". כשהערתי לו שדבריו נשמעים שונים מאלה של חבריו להנהגת התנועה בעזה ובחו"ל, לא הכחיש השייח' (אביו של "הנסיך הירוק", מסעב חסן יוסף) את קיומם של חילוקי דעות בצמרת הארגון: "חמאס היא תנועה גדולה ונרחבת מבחינה רעיונית. יש בינינו דיאלוג תמידי. ומטבע הדברים יש דעות שונות. אך כאשר נדרשת להתקבל החלטה בנושא רציני, תתקבל עמדה אחת שתייצג את כל החברים בארגון ללא יוצא מן הכלל".

יוסף גם דיבר על הנחיצות של הגעה להסכם תהדיא בין ישראל לחמאס בעזה וכך גם מוחמד אבו טיר בראיון אחר. אולם רבים בצמרת הארגון לא אהבו את הנימה הפייסנית של בכירי חמאס בגדה. זה לא סוד שראשי הארגון בעזה היו שמחים לראות גלי פיגועים בגדה המערבית במטרה להחליש את הרשות, גם אם אומר הדבר שראשי התנועה כאן ייעצרו שוב.

האם זו תהיה ההנהגה הפלסטינית שישראל תתמודד איתה אם עבאס יתפטר? כנראה שלא. הפתח עדיין מספיק חזק בגדה כדי לקבוע את הטון ורוח הדברים. אולם ההעדפה מצד ישראל של שמירה על הסטטוס קוו ואי התקדמותו של המו"מ לשלום, מובילה לחיזוק התמיכה בחמאס והחלשות הרשות. חמאס חולק כרגע את אותו אינטרס עם ישראל - הוא אינו רוצה ואינו מאמין באפשרות של הסכם שלום על בסיס שתי מדינות. מבחינתם אפשר לחתום בכל יום נתון על הסכם הפסקת אש ארוך טווח עם ישראל, שיימשך שנים, גם ללא הקמת מדינה פלסטינית. עד שבעוד עשר שנים, אולי פחות אולי יותר, מדינת ישראל כבר לא תהיה עוד מדינת היהודים.