פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "מהשמיים שלחו לי סכין": סימני האזהרה שבמשטרה הספיקו לשכוח

      ישי שליסל מגדיר עצמו "המושיע של ישראל", ובחקירותיו לאחר הדקירות במצעד הגאווה ב-2005 חשף את משנתו האלימה. אסירים מספרים שהפיץ את דעותיו הקיצוניות גם מאחורי הסורגים - מתחת לאף של הסוהרים. אז איך הצליח להפתיע את השוטרים ולרצוח נערה בשבוע שעבר? גלגולו של מחדל

      "מהשמיים שלחו לי סכין": סימני האזהרה שבמשטרה הספיקו לשכוח
      צילום: עומר מירון, עריכה: ניר חן

      צפו בריאיון עם עו"ד ניק קאופמן, התובע במשפט שליסל

      "ברור לי שהכוונה לבצע את המצעד זה להוכיח לעולם שאין אלוקים ואין דין ואין דיין וזו המלחמה נגד הקדוש ברוך הוא. הרגשתי עבד האל, עד אמיתי ומושלם זה אחד שכל רצונו מתבטל כלפי אדוניו". על המילים האלה חתום ישי שליסל בשנת 2005. מאז דקר שלושה ממשתתפי מצעד הגאווה בשנת 2005 נראה שלא הרבה השתנה. גם כלא איילון וכלא מעשיהו לא שינו את אורח חייו הסגפני והכריזמטי של שליסל, שהמשיך גם מאחורי הסורגים לנסות ולהפיץ את משנתו נגד הקהילה הלהט"בית. במהלך שהותו בכלא, הוא אף העביר מספר שיעורי תורה למורשעים בדין והבטיח כי הקול מלמעלה, אלוקים שבשמיים, מדבר איתו ומספר לו בדיוק מה לעשות ושמשכב זכר זו תועבה שצריך להוקיע מירושלים. אפילו פעם אחת לאורך כל תקופת שהותו בכלא הוא לא הביע צער על הדקירות. בשירות בתי הסוהר כמעט שכחו מקיומו ומהסיבה בגללה הוא נכלא, פשוט כי היה אסיר למופת.

      מבט חטוף על חומרי החקירה בתיק שליסל משנת 2005 מגלה אדם מסוכן, שעלול לחזור על אותם דפוסי פעולה. כל הנורות האדומות הבהבו שם, אך איש לא שם לב אליהן. גם חשיפת וואלה! NEWS בבוקר המצעד השנה כי הוא שוחרר לא הקפיצה את המודיעין של משטרת מחוז ירושלים. שחרורו, שלושה שבועות בלבד לפני קיום מצעד הגאווה של 2015, לא עניין איש. את המחיר שילמה הנערה שירה בנקי שנדקרה למוות, וחמישה צועדים נוספים שנפצעו. אלה כל סימני האזהרה שאנשי המודיעין במחוז ירושלים הספיקו לשכוח.

      הארכת מעצר לישי שליסל, בית משפט השלום ירושלים, 31 ביולי 2051 (נועם מושקוביץ)
      חזר על אותה מנטרה לכל אורך המאסר. שליסל, השבוע (צילום: נועם מושקוביץ)

      30 ביוני 2005 היה יום סוער במיוחד. רחובותיה החרדים של ירושלים געשו והרבנים החשובים הביעו התנגדות נחרצת לקיום המצעד בירושלים, בניגוד לאדישות המופגנת כלפי הקהילה ההומו-לסבית בחצרות הרבנים כיום. באותם הימים, חברי הקהילה רק קיבלו אישורים ראשונים לקיים מצעדי גאווה בבירה, דווקא בשיא כהונתו של ראש העיר החרדי אורי לופוליאנסקי.

      "בימים שלפני האירוע הופצו מודעות", סיפר שליסל לחוקריו. "באותן מודעות באו דברי גנאי בנוגע למעשיהם של הנוטלים חלק באותה תהלוכה. באה קריאה לעצור את התהלוכה, שכן חומרה מיוחדת נבעה מהעובדה שהיא עמדה להיערך דווקא בירושלים. ראיתי מודעות שבהן פורסם כי תיערך תפילה בכיכר ציון, משם יצאה התהלוכה. חשתי צורך לקחת חלק באותה תפילה, שכן רציתי לפעול במסגרת המותר ולהוות משקל נגד לקריאת התיגר שבקיום התהלוכה. יום קודם העברתי שיעור תורה וביקשתי מהמשתתפים לבוא ולקחת חלק בתפילה. לפני התפילה, רציתי לעבור במשרדו של עורך הדין שלי כדי שנלך יחד וכך עשיתי. כשהגעתי למשרד, התברר לי שהוא עזב ויצאתי לבד לעצרת התפילה. בסוף הגעתי לרחוב בן יהודה פינת המלך ג'ורג', לשם הגיעה התהלוכה. עמדו שם קבוצה של חרדים והתחילה מתיחות והתעמתות. היו צעקות ואז התחלנו, יחד עם הקבוצה של החרדים, אני לא מכיר אותם, ללכת בצמוד ובמקביל למצעד".

      דמותו של שליסל, כפי שמתארים אותה מכריו, היא של אישיות כריזמטית במיוחד. "הוא אחד שסוחף אחריו ואנשים באים לתפילותיו ולשיעורים שלו". הוא תלמיד כולל בקרית ספר, נשוי ואב לארבעה ילדים, שלא הראה אף פעם סימנים של אלימות. "בחור ששאב לשיעורים עורכי דין ואנשים חשובים ודיבר דברי תורה חשובים", סיפרו בסביבתו.

      ישי שליסל הדוקר במצעד הגאווה, יולי 2015 (AP)
      "עבד מושלם צריך להתייחס רק לאינטרסים של הקדוש ברוך הוא". שליסל דוקר במצעד הגאווה בשבוע שעבר (צילום: AP)

      בזמן מאסרו הממושך הפך שליסל לסוג של מנהיג באגף התורני. "אנשים היו באים לשיעורים שלו", אומר אסיר לשעבר שהכיר את שליסל, "הוא סחף מאוד. לא אתפלא אם הוא נהנה בכלא ורצה לחזור לשם ובגלל זה חזר על המעשה". בכלא, כך מעידים יושביו, חזר על דעותיו לא פעם, דבר שלא נעלם מעיני האסירים. עם זאת, האסירים מעידים כי הסוהרים התעלמו מכך לגמרי. שליסל נהג כאסיר למופת, ללא כל עבירות משמעת, וכך עברו דעותיו הקיצוניות מתחת לרדאר של הסוהרים. "עבד מושלם צריך לעבוד על עצמו שלא להתייחס לאינטרסים שלו, רק לאינטרסים של הקדוש ברוך הוא, רצון אדוניו". על המנטרה הזו חזר שליסל בכלא ולאחר שחרורו.

      אחד הצעירים שנדקרו ונפצעו באורח קשה ב-2005 הוא אדם רוסו, אז בן 19. רוסו הוביל את המצעד והעיד: "הנפתי דגל והדבר היחיד שאני זוכר מהתקיפה זה שנעמד מולי אדם והתחיל להלום בי עם סכין. כיוון שהייתי עם הדגל ביד ימין, באופן אינסטינקטיבי הרמתי את יד שמאל. הוא הניף את הסכין לגובה הראש ודקר לעבר אזור הצוואר והחזה, עבר את יד שמאל המגנה שלי ודקר אותה. הייתי בהלם, לא הפנמתי את העובדה כי נדקרתי. אפילו ביקשתי לסייע לשוטר שהתנפל על שליסל, אבל הוא נדחף לאחור ואז הבנתי שאני זב דם". רוסו פונה לבית החולים, שם עבר ניתוח בהרדמה מלאה. "אדם שנדקר עובר סוג של טראומה", העיד, "אני זוכר שבכיתי מהטראומה הזאת. לא ידעתי מה הפרוצדורה, לא ידעתי שעומדים לבוא לחקור אותי. הייתי בהלם. כמובן שהייתי בהכרה מלאה וידעתי את כל מה שקרה, אבל מה שהיה הכי חשוב באותו רגע היה שיטפלו בי", סיפר.

      אדם רוסו, נדקר בשנת 2005 במצעד הגאווה בירושלים. אוגוסט 2015 (שי מכלוף)
      "הייתי בהלם, לא הבנתי שנדקרתי". אדם רוסו, שנפצע קשה ב-2005 (צילום: שי מכלוף)

      מלבד רוסו, במקום נכח גם ראובן טאקו, שליווה את בתו. הוא זה שהצליח ללכוד את שליסל, זמן קצר לפני השוטרים. "הבת שלי הלכה על קביים של לוליינים", סיפר טאקו לחוקריו. "מכיוון החנייה ראיתי מישהו רץ למרכז הכביש, משתולל שם וחוזר חזרה לכיוון של הבת שלי". באינסטינקט אבהי, טאקו קפץ בין בתו לבין שליסל, על מנת שזו לא תיפגע: "ניסיתי להגן על הבת שלי. נדקרתי בבטן. הלכתי לכיוונה והוא הגיע מלפנים. ראיתי אותו מרים את היד ורוצה לחבוט בי. לאחר מכן, אני זוכר שוטר שהרים רמקול בידו וביקש לא לפגוע בשליסל. אני באתי, ראיתי את שליסל משתולל עדיין ובעטתי לו בפרצוף, בגלל שפחדתי על הבת שלי". לאחר המעשים, טאקו פונה לבית החולים, שם תושאל על ידי שוטרת: "כשהבטן שלי נפוחה, מתפוצצת ושלפוחית השתן עומדת לקרוע לי את האיברים, מגיעה שוטרת". לאחר מעצרו, גם שליסל עצמו נלקח כמובן לחקירה. תשובותיו מקפיאות את העצמות.

      חוקר: "כתוב בתורה 'לא תרצח'. למה עשית זאת?"

      שליסל: "לרצוח בשליחות השם. לא ייתכן מעשה תועבה כזה בארץ. אני רואה את המצעד ורואה איך שהם צועדים, אני יודע שאם הם יגמרו את הצעדה בשלום, עם התקשורת, עם הגאווה הזאת, הם ירגישו כאילו כבשו את ירושלים, כבשו את קדוש ברוך הוא. הם ירגישו 'ניצחנו את הקדוש ברוך הוא'. זה יהיה אסון לעם ישראל. זה חילול השם הגדול, יהיו גזירות קשות מאוד על זה. במלחמה ב'השם' בתוך ירושלים, דווקא כשאף אחד לא מוחה, זה יכול להביא חרון אף מאוד גדול על עם ישראל. אם כולם היו עוברים על זה בשתיקה, הקדוש ברוך הוא היה כועס לא רק על עושה המעשים, אלא על כל עם ישראל הייתה נגזרת כליה".

      שליסל ידע היטב כי ישלם על מעשיו, אך לא נרתע, אז וגם היום. "אני לא מאמין ברשויות השלטון", אמר לחוקריו זמן קצר לאחר הדקירות במצעד בשבוע שעבר. "אני מאמין רק בשלטון קדוש ברוך הוא ולא בשום דבר אחר". ב-2005 אמר דברים ברוח דומה: "ידעתי שאשלם תשלום אישי. אני אומר, חייבים כאן לבלום את זה. חייבים לעצור את המצעד. אוי ואבוי אם זה ייגמר. אוי ואבוי אם זה ייגמר חלק ובשלום, ללא מחאה מתאימה. חייבים לעשות משהו. מה? לא היה ברור גם לי מה צריך לעשות. לעשות משהו יכול להיגמר לא נעים. זה יכול להיגמר במעצר, כן? זה יכול לשנות את כל החיים. גם אז הרגשתי את זה. להתנתק מהמשפחה, השאלה לכמה זמן. מהכולל, מהחברים. בקיצור, זה נוגד את כל האינטרסים שלי. אמרו, תעזוב אותך, מה אתה צריך להיכנס עם ראש בריא למיטה חולה. שהקדוש ברוך הוא ידאג לזה. אם לא קדוש ברוך הוא, יש צדיקים אחרים ויש גדולים. אם היו רוצים, היו עושים. לא עשו, אין בעיה. זו בעיה שלהם, בעיה של קדוש ברוך הוא, של אני לא יודע מי".

      ישי שליסל, דקר במצעד הגאווה בירושלים בשנת 2005 (הארץ , אורי לנץ (באובאו))
      "נכפתה עליי אותה כפייה שנטלה ממני את הבחירה". שליסל נעצר לאחר הדקירה ב-2005 (צילום: אורי לנץ, באובאו)

      באותו רגע, כך לפי חקירתו ב-2005, הרגיש שליסל שהוא "המושיע של ישראל": "אם אני לא אעשה משהו, אף אחד לא יעשה. ואם אף אחד לא יעשה, זה חילול השם נורא ויהיו אסונות נוראיים, שאני לא אדע לצפות למה. אינטרסים אישיים מצד אחד מול הרגשה שחייבים לעשות כאן משהו. הייתה לי סערת רוחות, כבר לא שמתי לב מה קורה מסביב. מתוך סערת הרוחות כבר עזבתי, התחלתי לברוח מזה. עזבתי את הרחוב, הלכתי הצידה".

      לדבריו של שליסל, הסכין הגיעה לידיו במקרה, כאשר אברך אחר שהיה בסביבה הביא לו אותה. מי שהביא את הסכין לידיו של שליסל הוא שמואל אירנשטיין, תלמיד ישיבה מירושלים. אירנשטיין קנה את הסכין על מנת לנקב צמיגי רכבים של משתתפי המצעד. "מדוע נתת את הסכין דווקא לשליסל?", נשאל אירנשטיין על ידי החוקר. "אחדים היו יותר אדישים, עמדו והסתכלו מסקרנות. הוא היה נראה בחור ממש 'כל עצמותי תאמרנה', הייתי מזועזע וזהו. הלכתי. ראיתי אותו בפעם הראשונה. התקדמנו לגן העצמאות וראיתי אותו בפעם השנייה. ניגשתי אליו, נתתי לו את הסכין ביד, אמרתי לו לך תקרע להם את השלטים. הוא הסתכל על הסכין עוד כשאני אחזתי בה. הכנסנו את זה יחד לכיס שלו. הוא התקדם ואני נשארתי במקום. היית צריך לראות את הבן אדם בשעת האירוע. הוא היה נראה ממש מזועזע. ממש נסער וכאוב, אחרת מכולם. היה נראה אחד שיילך ויקרע את השלט".

      "היה לי דחף שמיימי כזה, שחייבים ללכת ולפעול ושם לא הרגשתי את ההתלבטות. היה לי ביטול אינטרסים אישיים כלפי רצון האל. נכפתה עליי אותה כפייה שנטלה ממני את הבחירה. משם אני כבר לא זוכר מה שהתרחש והזיכרון האחרון הוא שהייתי נצור בניידת המשטרה". לדבריו אז, הוא הרגיש כי עליו "להתפלל לשלום הפצועים. לא היה לי עניין אישי נגדם, אלא שהתפקיד שהוטל עלי היה לעצור את התהלוכה". אותו משפט הביא בסופו של דבר להפחתה של שנתיים ממאסרו בידי נשיאת בית המשפט העליון, מרים נאור. תחילה, דרש שליסל לשמור על זכות השתיקה: "אתם המשטרה עושים רמאויות וטריקים ורוצים להפליל אותי בדברים שלא עשיתי". החוקר ענה לו: "איזה מעשה חשבת לעשות? חשבת שזה יגרום להרס משפחות?" ושליסל ענה: "חשבתי על כל האופציות העונשיות האפשריות. מהשמיים שלחו לי את הסכין".