יום חמישי האחרון, לפנות ערב, החלטנו לסכם שנה בעבודה. בערב גיבוש, הטיל הבוס שלי קובייה, כשעל כל אחת מפאותיה שאלה: "מה הרגע המאתגר ביותר שהיה לך השנה?". כמו רבים מחבריי שנכחו בחדר, גם המנהל הוא בן הקהילה הגאה, הוא לא ציפה שרגעים ספורים אחר כך יקבל שיחת טלפון מאמו שתשנה לכולנו את הערב הזה שכל דקירה בו פגעה לכולנו את הלב, בחדר קטן אי שם בדרום תל אביב.
כמי שנלחמים יום יום על כדור הארץ שלנו, לא יכולנו להמשיך הפעם כאילו לא קרה דבר, להתנתק מאירועי השעה ולהמשיך לאחוז באדמה, בעצים ובעלי החיים. כל הערב חשבנו על האנשים שנהיו חיות אדם ועל הדור שלי, שמשלם מחיר כבד בחייו, כי קומץ משוגעים עדיין תקוע במאה ה-18, מסרב להניח לנו לחיות על פי אמונתנו ומצליח לסגור אותנו עמוק עמוק לא בתוך ארון אלא מאחורי הסורגים. הבנו שכדי להבטיח שלא מה שהיה הוא שיהיה, צריך כמו שאקטיבסטים יודעים לעשות, לצאת לרחובות ולזעוק, אחרי שעשינו זאת - הגיע הזמן להמשיך לצאת: לא רק לצאת מהארון, אלא לצאת לרחובות, למסדרונות הכנסת, לצאת מתל אביב, לצאת לכל מקום גם אם לא מוכנים בו לשמוע - כולנו, לא רק בני הקהילה הגאה - נהיה גאים בכך שאנחנו מביאים את הבשורה ולא חיים בסרט שאם למטה ברחוב שלנו על הספסל שני הומואים אוחזים ידיים אז זה אומר שכבר הכל בסדר.
גם אני חשבתי שהכל בסדר, ובכלל כמי שלוקחת חלק פעיל בעולם התקשורת ועבדה בערוץ טלוויזיה מוביל, שמעתי לא אחת במסדרונות אמירות נוסח "איך זה יכול להיות? מה זה מבצע חבר מביא חבר? איך ההומואים האלה הצליחו להשתלט לנו גם על המשרות הכי בחירות, עורכים, מפיקים, מנחים, מאפרים". בשבוע הראשון לעבודה זה עוד נשמע משעשע, אבל ככל שעבר הזמן וההתלחשויות לא פסקו, הבנתי שהכל לא בסדר. תמיד עניין אותי לדעת מה יקרה אם את תוכנית הבוקר יגישו שני בנים או שתי בנות או את תמר איש שלום יחליף נדב בורנשטיין. אז נכון, עברנו כברת דרך ורבים וטובים יצאו מהארון אבל האמת היא שאנחנו ממשיכים לקטלג את בני הקהילה יפה יפה ולהניח אותם באופן מסודר ממש כמו גופיות וגרביים - מגירות מגירות, חס וחלילה לא נערבב ביניהם.
כך מוצא עצמו אדם מוכשר כבורנשטיין ממשיך בנישת הבידור, אורנה בנאי ממשיכה וצוחקת על פמיניזם, ובעזרת הפמיניזם, תוכניות הראליטי שומרים תקנים מיוחדים לחברי הקהילה ואבוי להם אם יגלו עוד קצת מהאופי שלהם מלבד לקרוא אחד לשני "חמודה", גל אוחובסקי מתאמץ להוציא אנשים מהארון, וקרן נויבך ואיציק שמולי היו לוקחים אתם את סודם עד לארון אחר אם לא היה כאן רצח.
אז למה אנחנו מתפלאים על הרצח של שירה בנקי כשאנחנו עושים רצח אופי לכל אותם ידוענים, חברי הקהילה? למה אנחנו לא יכולים להתעלם מהמיניות שלהם ולהתרכז בכישרונות שלהם, האם מישהו שואל סטרייטים יבשושים כמוני מה אנחנו עושים בחדר המיטות ומי החליט שלהם זה מרגיש בנוח.
הבעיה מתחילה בנו, הדור הצעיר, שלמרות כל ההתפתחות הטכנולוגית והמודרניות שאנחנו מנכסים לעצמנו, אנחנו לא מוציאים את הראש שלנו או את הידיים שלנו מהסמרטפונים, לא מסתכלים סביבנו, על המציאות בעיניים ורואים שיש בעיות, כי מה לעשות שבפייסבוק העולם כל כך מושלם, כולם מלייקקים ומלקקים כל תמונת נשיקה וחיוכים אבל במציאות העיניים שלנו בוהות באותם הומואים ולסביות רק כשהם מחזיקים ידיים. וגם מי מאתנו שעיניו פוזלות מדי פעם לחיים האמיתיים - אנחנו לא משתמשים בכוח שלנו כאזרחים ונאבקים את מאבקם של אחרים - וזו בדיוק הטעות שלנו.
רק כשנבין שמדובר במאבק של הדמוקרטיה הישראלית ולא של הקהילה הלהט"בית, נתחיל להשתמש בכוחה של הדמוקרטיה כדי לשחרר אותנו מכבליה של הדת שהשתרבבה לתוכה. מדוע גאים וגאות צרכים להטיס את עצמם לקפריסין ולפרסם הודעות מתחננות ומתחנחנות ב"מימונה" רק כדי שנתרום להם כסף והם יוכלו להתחתן בחו"ל ולחזור למדינה החשוכה הזו, בעוד שאנחנו הולכים לרבנות והרב שמאשר בשיחת טלפון עם אמא שלי שאני יהודייה יכול לחתן אותי תוך דקה-שתיים.
לא מדובר בסוגיה דתית, ואני בחורה מאמינה, מאמינה שעליי ועל כולנו חלה החובה לא רק לומר שהרצח מזעזע, ושלא נדע עוד צער, ולא רק להסתפק ביציאה לרחובות בהמונים ועוד חודש נארוז את הבית עם אותם גזרי עיתונים שיזכירו לנו שזה שנפנפנו ברחוב עם דגל בצבעי הקשת לא הפך את המציאות לטובה יותר.
הגיע הזמן שאנחנו האזרחים נדרוש כאן ועדת חקירה שתבדוק איך קרה שלא פוענח מאז אוגוסט 2009 הרצח בבר נוער, איך קורה ששבוע אחרי שחרורו של הרוצח המתועב הוא מצליח שוב לרצוח ואיך זה שמגילת העצמאות שאנחנו ממשיכים להתבסס עליה גם במאה ה-21 לא כוללת בתוכה שוויון זכויות גם לבעלי העדפה מינית שונה ואיך זה שבתעודת הזהות אתה יכול להיות רק "זכר או נקבה".
אחרי שהתהלכנו ברחובות הגיעה השעה לעבור למסדרונות הכנסת, לבתי כנסת, לאולמות בתי המשפט, לבתי ספר, לגני ילדים, לצבא הגנה לישראל, לבתי חולים ולכל מערכת אפשרית ולדאוג שמתוקף חוק וחינוך נאור יהיה כאן שוויון אמיתי. כדי לדאוג ששירה בנקי תהיה האחרונה ששילמה בחייה את המחיר.
לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.