פסק הדין של בית המשפט העליון בארצות הברית, שהתיר לפני כחודש נישואים חד מיניים, הינו אומנם פסק דין חוקתי, אבל גם מסמך ספרותי וחברתי ראשון במעלה, הכתוב בצורה מרתקת ודן באחת החוויות האנושיות הבסיסיות ביותר ובאחד מן המוסדות החברתיים המרכזיים ביותר לקיום האנושי והחברתי. אחד ההיבטים המעניינים בפסק הדין הוא הדגשת בית המשפט האמריקני את הצורך להתאים את הממסד המשפטי, החברתי, הפוליטי, לצרכים האנושיים הבסיסיים המשתנים ומתפתחים עם השנים.
למעשה, בפרסום פסק הדין הזה, בית המשפט העליון האמריקאי הכיר בנישואין כמוסד הקשור קשר ישיר עם כבוד האדם וחרותו ובעל חשיבות עצומה למימושו העצמי. אחד הביטויים לכך הוא תחושת העלבון, הנחיתות וחוסר הביטחון, שחשים זוגות שנישואיהם אינם מותרים או ילדיהם של זוגות אלה. השמרנים האמריקאים, שהתנגדו כמובן לפסק הדין, טענו כי מתן הכרה כזו משפילה את מוסד הנישואין, בעוד התומכים בפס"ד טענו בדיוק את ההיפך: הם מבקשים את הנישואין לעצמם משום הכבוד שהם רוחשים למוסד זה.
בין אם קוראי מאמר זה תומכים בגישת השמרנים או בהחלטת בית המשפט האמריקאי, בולטת בפסק דין זה בעיקר שאלת היחס בין הרשות המחוקקת והרשות השופטת. האם נושא כגון זכויות בני אותו מין להינשא הנו בתחום הסמכות של הרשות המחוקקת או בתחום סמכותה של הרשות השופטת? האם היה ראוי יותר כי בית המשפט העליון ימתין לפעולת המחוקק, כמו בכל פסקי הדין החוקתיים המשמעותיים, בנוגע להתרת נישואין חד מיניים?
בית המשפט העליון החליט שלא לעשות כן, זאת משום שהסוגיה זכתה לדיון מקיף בספרות ובפסקי דין קודמים ועל כן היא הגיעה לבית המשפט כסוגיה שלובנה על היבטיה, משום שהאדם נפגע בזכויותיו הבסיסיות אינו מחויב להמתין למחוקק לפעול, והוא רשאי לפנות לבית המשפט כדי לקבל סעד שיפוטי, ומשום שבמקרה של פניה כזו, בית המשפט חייב לבחון את בקשתו ולהעניק לו את הסעד המבוקש בהתקיים התנאים לכך. בית המשפט העליון עמד על כך שדחיות שיפוטיות של בקשות קודמות גרמו סבל והשפלה וכי אם גם הבקשה שבפניו תידחה, גם לעותרים ייגרם סבל והשפלה שלא ניתן להצדיק אותו.
פסק הדין הזה, שאושר בארה"ב, משקף הזדהות אנושית עמוקה של הממסד המשפטי והחוקתי עם מאווייו הבסיסיים ביותר של האדם לאושר בחיי העולם הזה ואת השקפת העולם כי הממסד, ובעקבותיו החקיקה שהממסד אחראי לה, צריך להתאים עצמו לנוחיותו של הפרט, ולא ההפך. ראוי יהיה אם גם מערכת המשפט הישראלית תתאים עצמה לנוחיותו ולמאווייו של הפרט, גם בנושא זה, אבל גם בכל הקשור לביטול פרישת חובה בשל גיל.
כיום, עם התקדמות הרפואה המודרנית, אנשים רבים יכולים ורוצים להמשיך לעבוד גם לאחר הגיעם לגיל פרישה. למרות זאת, אנשים רבים בישראל מושלכים, מדי יום, באל כורחם מעולם התעסוקה בהגיעם לגיל 67, ולמעט יוצאים מן הכלל ומס שפתיים אין מושיע. נכון, אומנם ישנם עובדים שכירים הממשיכים לעבוד גם לאחר גיל הפרישה, אבל זאת כשהם תלויים לחלוטין ברצונם הטוב של מעסיקיהם להמשיך ולהעסיקם, כשבכל יום הוא יכול לפטרם, רק משום גילם וללא כל מפריע. זכויותיהם, כגון קביעות או זכויות נוספות על סמך ותק, כלל לא עומדות להם לאחר גיל הפרישה, לא משנה אם עשו עבודתם נאמנה.
עצם העובדה כי הממסד מסתמך על חקיקה המאפשרת לחייב אנשים לפרוש בשל גיל, גורמת לאלה שכוחם עוד במותניהם, שרוצים ומסוגלים להמשיך לעבוד, לחוויה טראומטית שהיא כולה יציר האדם והיא גורמת סבל רב ומתמשך לאנשים ולמשפחותיהם. פתאום אותו אדם כבר לא נזקק, לא נחוץ, לא פרודוקטיבי והוא מושלך לעת זקנה, כאמור, לא בגלל היותו לא מספיק טוב, אלא רק בגלל גילו.
סוגיה חשובה זו תלויה ועומדת בפני שופטי בג"צ בימים אלה, בהמתנה לפתרון החוקתי.
לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.