שלשום פרסם הסופר דויד גרוסמן מאמר ב"הארץ" המשתרע על עמודו הראשון של העיתון, "האם הימין יתעשת סוף-סוף?" הייתה כותרתו. אך השאלה הנשאלת היא האם גרוסמן יתעשת סוף סוף? גרוסמן סופר בחסד, אך בכל פעם שהוא משוטט בשדה הפוליטי, הוא לוקה בראיה סטריאוטיפית חד ממדית של שחור ולבן, טובים ורעים.
פתיח מאמרו של גרוסמן, (המתייחס לרוצחים- "מה הם היו צריכים למחוק בתוכם כדי שיהיו מסוגלים לרצות למחות כך משפחה שלמה?") והסגיר ("הדרך לעתיד טוב יותר הולכת ונסגרת בפנינו") נכונים. אבל שאר טיעוניו של גרוסמן בעייתיים.
גרוסמן טועה בשביליה הגיאוגרפים וההיסטוריים של הארץ. הוא מוצא זיקה ישירה בין שלטון הכיבוש שנמשך כבר 48 שנה לבין המציאות "החשוכה והפאנטית שנוצרה באזורי הספר של התודעה הישראלית..", כלומר, לו לא היה הכיבוש, הייתה ניתקת הזיקה. גרוסמן נוהג בצביעות, שכן מה ההבדל בין מה שנכבש ב-1948 לבין שנכבש ב-1967? 19 שנה, זה ההבדל. יפו, עכו, צפת, לוד ורמלה, שלא לדבר על חלקים נרחבים במערב ירושלים שנכבשו ב-48. הערבים שגורשו או נמלטו, מחזיקים במפתח לבתיהם ורוצים לחזור אליהם עד היום. אולי גרוסמן לא שמע עליהם, אך לבטח שמע גם שמע על אש"ף (ארגון לשחרור פלסטין) שהוקם בינואר 1964. שלוש שנים לפני הכיבוש.
קביעה "הגיונית" אחרת של גרוסמן היא שעם כובש מתייחס לנכבש כאל "נחות מהאחר... פחות אדם מהכובש", הגיוני לא? אבל מה שהגיוני אצל גרוסמן, חסר היגיון במזרח התיכון. כאן בישראל הנכבש מתייחס לכובש כאל "קופים", "חזירים" ו"כופרים". הוא זה שטובח במתכוון ולא בשוגג בילדים ונשים בתינוקות וזקנים. הוא זה ששם לו למטרה לפגוע בחפים מפשע וכשהוא מצליח במעשיו מעוררי החלחלה, שאם היו מבוצעים במקום אחר בעולם בבעלי חיים, היו מבצעיו נשפטים למאסרים יותר ממושכים ולא משוחררים חדשות לבקרים, מסיבות וממניעים כאלו ואחרים.
אין עוררין כי שני הפשעים האחרונים של רצח נערה ושרפת תינוק, נובעים משנאה תהומית של יהודים ל"שונים" ול"אחרים". רצח הוא רצח, וכמאמר המשורר "נקמת דם ילד קטן לא ברא השטן", בין אם הילד יהודי, נוצרי או מוסלמי. יותר מכך אם יש להרוס ביתם של מחבלים ערבים, (ויש להרוס) אין שום סיבה שלא לנהוג באופן שווה במחבלים יהודים. פושעים יש להעניש בחומרה ללא קשר לדתם ואמונתם.
אך האם לא קיימת אותה אש של שנאה ויותר בקרב חלק משכנינו המרצחים החייתים? אלו החוטפים נערים תמימים ויורים בהם בדם קר ובלהבות שנאה לוהטות כאש הגיהינום.
בהמשך מאמרו מבקר גרוסמן הריגת פלסטינים על ידי צה"ל, "בעזרת מטוסים וטנקים ורובי צלפים. את מה שהתרחש לפני כשנה במבצע צוק איתן אנחנו עוד זוכרים היטב", כותב גרוסמן.
חלפה רק שנה ואנחנו בטוח זוכרים. גרוסמן כנראה שכח.
דויד היקר, ישראל וצה"ל יצאו לפני עשור בדיוק מכל השטח הכבוש הקרוי רצועת עזה. לא נותר בית או חייל ישראלי, לא נותר בית כנסת או אדם יהודי. אפילו סנטימטר אחד לא נותר כבוש, הכל שוחרר עד לגבולות 67 המעוררים בגרוסמן כיסופים. מה עשה הציבור הפלסטיני הכבוש שלפתע פתאום מצא עצמו עם חופשי על אדמתו - מכורתו?
האם הקים מערכת חינוך ובריאות לתפארת? האם הקים בתי חרושת לשוקולדים וגידל קלמנטינות? או הכין צינורות חלולים לשיגור רקטות וטילים? האם ייצר במבה או בומבות? מי ירה פצצות מרגמה לנחל עוז ונתיב העשרה? מי ירה בקיץ שעבר קסאמים לשדרות ונתיבות?
מי ירה טילי גראד על באר שבע ואשדוד? אנחנו היהודים "צמאי הדם והקרבות" או שכנינו הפלסטינים כאקט של פיוס ומחווה של שוחרי שלום ברוח הצדק והשוויון? מי ירה והסתתר מאחורי נשים וילדים במטרה שהם יפגעו ולא אותם מחבלי הדמים ובני המוות המקוללים? מי מקדש את החיים ומי סוגד למתים המתאבדים? מי מחלק דברי מתיקה בראש חוצות אחרי שהוא הורג ילד קטן? אגב כאן, אנחנו באמת ובתמים מתנצלים שהייתה כיפת ברזל ולא נהרגו יותר יהודים.
החברה הישראלית, המערכת השלטונית, מערכת המשפט והתקשורת יגנו, ישפטו ויענישו כל מעשה נבלה נפשע של הרג חפים מפשע. הרוצחים היהודים יובאו לדין, החברה תוקיע אותם ותתנער מהם ואילו החברה הפלסטינית תחבק, תוקיר, תהלל תשבח ותקלס את רוצחיה. הבדל קטן, אבל בכל זאת הבדל.
נכון, צריך לנהל מו"מ עם הפלסטינים, לחתור לפשרה, לפעול ולעשות הכל בכדי להשיגה. אבל לפני שהאור המהבהב הצהוב מתחלף לאדום, אסור להתבלבל ולשכוח - מי הטובים והצודקים ועל מה אנו נלחמים, גם ברגעים הקשים כשבתוכנו קמים רוצחים נפשעים.
לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.